ביום ההוא השחר כבה, נשק לשקיעה והעולם כוסה עלטה. ביום ההוא נגלה ופרץ הרשע את הגדרות וחומת ההפרדה כשהוא מובל משנאה תהומית ופניו להרג, לטבח והשמדה. בידו האחת רובה, ררנ"ט, גרזן והאחרת מניפה מאכלת לשחיטה. ביום ההוא כשעדיין נמו את שנתם יצא המשחית ובידו הפקודה, להכות ולאבד ללא הבחנה או חמלה בכל הנקרה בדרכו מזרחה, בבארי, בניר עוז, בארז, באורים, במגן, במפלסים, ובכפר עזה, בנחל עוז, בכיסופים, בנירים, בחולית שאר יישובי חגורת ההבטחה.
הצו פקד שלא לפסוח על שדרות, נתיבות, אופקים ונתיבי התנועה כדי לזרוע מהומה מבולקה ולא להותיר דרכי הימלטות ונסיגה. בשדות המרחב ברעים, חברו למשחית מלאך המוות וגם ביש המזל, כדי לצוד חוגגים חסרי הגנה ולהפוך המקום ל"שדה ההריגה". אותו היום שבת היה, הוא יועד לתפילה ולחגיגות שמחת תורה, אך אלוהים שבת מכל מלאכתו, הסתתר ונטש את עמדת ההשגחה, הפקיר את בניו בידי קלגסי הרשע צמאי הדם שיעבירו אותנו עוד שואה.
מאז חיינו באשליה: "לא עוד", שהרי לגמנו עד תומו את כוס התרעלה, לכן נטשנו הניכר והתקבצנו לארץ המובטחת להיות לנו מקלט ומדינה. מאותו היום אנחנו שרויים בעצב בדאגה, נעים בין ייאוש לתקווה, אין לנו היכולת להבין או להסביר לעצמנו את אשר אירע ולמה. המילים הרג, מוות, טבח, רצח, פוגרום ושואה עולים בערבוביה, ולאמיתו של דבר את שאירע לא ניתן לספר או לתאר נכוחה, כי אף שפה או לשון לא גיבשה מילים לתאר את גודל הזוועה.
היום לאחר ה"יום ההוא" ממאנים אנו להאמין במה עסקנו, מה היו הנושאים/המחלוקות שעוורו עינינו והסיטו את לבנו? סרבנו לדעת מהי שנאת-אחים ומהן הסכנות הגלומות בה. באותם זמנים שקדו ועמלו חורשי הרעה לטוות לנו מלכודות, כדי לגדוע את המפעל הציוני ולזרוע מהומה ופחד בלבבות. ביום ההוא של פרשת "בראשית" חישבו להחריב את הבריאה, להחזיר הגלגל אחורה כדי למחוק את הברית וההבטחה שנתנה לבני אברהם יצחק ויעקב, כדי לנקום את נקמת ישמעאל, לצעוד לירושלים, לעלות ל"אל-אקצה" ולהכחיד את ישראל.
אך "ביום ההוא" כשהארץ כוסתה עלטה והשמש לא זרחה, ניצוצות של תושייה וגבורה פרצו בפינות גיא ההריגה, לצד הניצודים והנטבחים, ולעיני שלוחי השטן צמאי הדם, קמו נשים, זקנים ילדים ויונקים שמילטו עצמן להיות "השארית", זו אשר תהיה לעדות ואשר תפיח רוח חדשה במבט קדימה, לבנות, ולהעמיד קהילות צרובות זיכרון אך חדורי תקווה ואמונה.
עוד יכתבו עדויות, קינות, מאמרים וספרים על-אודות "היום ההוא". בכל אלו לא ימצא הסבר לשבר הנורא, לפיכך לא תמצא לנו נחמה, הזמן לא ירפא ולא ישכיח, השבר והעצב רק יגבר ויעצם עם הזמן, הוא יתווסף לנו לימי האבל והזיכרון האין סופיים, בלוח השנה. עם הזמן לבטח יוצק בו תוכן, תזומן ותתכנס לה הוועדה, כדי לקבוע לו שם, זכר ל"שבת הארורה"?