ההתמכרות של אנשים אצלנו לניהול חיי המדינה על-פי הנחות הלקוחות מעולם של אגדות מלווה אותנו מראשית הציונות. זה החל באגדה שאם נסתיר שמטרת הציונות היא הקמת מדינה, הערבים לא יבינו מה אנחנו עושים פה ולא יתנגדו לתוכניתנו. זה המשיך באגדת ההיתכנות של מדינה דו-לאומית, ועבור באגדה נוספת, שההתנגדות הערבית למדינת ישראל החלה עם ה"כיבוש", ושאם רק נשיב את הגלגל לקדמותו, נחזור לגן העדן האבוד. אגדת-העל היא כמובן האשליה שחלוקות שונות של הארץ יביאו אם לא שלום עם הערבים, אז לפחות השלמה שלהם עם נוכחותה של מדינה יהודית לצידם.
המאמינים באגדה זו מתעלמים מכך שבעוד שארץ ישראל נחשבת בעיני חלק מן הערבים הפלשתינים כחלק מסוריה הגדולה, בעיני חלקם האחר כאדמות האומה הערבית הגדולה ובעיני חלקם הנוסף כאדמות וואקף של האומה האיסלאמית, הרי שבעיני כולם היא בכל מקרה אינה שייכת ליהודים. האגדה גם מספרת שאם רק נשחד את הפלשתינים - בפיסות אדמה, בכסף, בשירים, בטקסי זיכרון משותפים ובעפיפונים של שלום - נחיה איתם באושר ובעושר. אלה שחיים בעולם דמיוני זה גם סבורים, שאם אש"ף והרשות הפלשתינית מרימים את נס הלאומיות הפאן-ערבית ולא את נס האיסלאם, זה הופך את הישות האנטישמית הזו לא רק ללגיטימית, אלא אף ל"מתונה" ול"פארטנר".
מדי פעם הם מתעוררים מקסמה של אגדה זו או אחרת ומכנים אותה "קונספציה" שגויה, כמו זו שבה האמינו עד ערב ה-7 באוקטובר, שחמאס בעזה מורתע, ומחליפים אותה מיד באגדה אחרת. אגדה כזו מופצת אצלנו כעת והיא שחמאס הוא בעצם ארגון של חוּצָנים שהשתלט על הפלשתינים, שבעל כורחם נאלצו להיכנע לאלימותו ולאג'נדה הג'יהאדיסטית שלו. כלומר, אין מדובר בארגון של ערבים פלשתינים, שזוכה מצד האוכלוסייה שממנה הוא צמח לתמיכה נרחבת הן ברעיונות האנטישמיים של השמדת היהודים, והן בהשתתפות פיזית במעשי הזוועה שלו. באמצעות האגדה החדשה מנסים למכור לנו, שאם רק נחסל את הארגון הזר הזה, חמאס, יוסר הכישוף מארמון האגדות של האחים גרים, ואז יתעוררו יושביו הפלשתינים ויקימו לעצמם מדינה לתפארת.
אז בואו ניזכר לאיזה ציבור לדעת רוקמי האגדות מגיעה מדינה בארץ ישראל: לציבור שמחנך את ילדיו לא רק שהיהודים אינם עם, ולכן ודאי שאין להם זכות לקיום לאומי, אלא שהיהודים הם שורש כל הרע בעולם - המחוללים בין השאר את כל המלחמות ואת כל המהפכות העקובות מדם - ולכן על הפלשתינים לעשות הכל כדי להביא להשמדתם; לציבור שמחלק סוכריות כששוחטים, אונסים ושורפים יהודים שהכניסו אותם לבתיהם כעובדים; לציבור שמחלק סוכריות כשסדאם חוסיין עושה מעשי זוועה בכוויית; לציבור שמחלק סוכריות כשמגדלי התאומים בניו-יורק קורסים על אלפי מתיהם; לפלשתינים שזורעים הרס ומוות בכל מקום שמארח אותם - ירדן, סוריה, לבנון; לפלשתינים שמצרים ומדינות ערב אחרות אינן מכניסות אותם אליהן מחשש שהם יעשו דברים דומים גם אצלן.
לעומת הישוב היהודי, שבתנאים פחותים בהרבה מאלה שקיבל הציבור הפלשתיני באוסלו ובהינתקות, בנה את היסודות שעליהם הקים מדינה דמוקרטית סובלנית ומשגשגת, השקיעו הפלשתינים את כספי התרומות שקיבלו ואת מאמציהם הצבאיים, המדיניים והחינוכיים להגשמת מטרת-על אחת משותפת לכל ארגוניהם, האיסלאמיים וגם הפאן-ערבים - חיסולו של הפרויקט הציוני והשמדתו של העם היהודי. זאת, כשהם מפיצים ברחבי העולם תעמולה אנטישמית על כל מאפייניה הנתעבים.
לאלה שגם אירועי ה-7 באוקטובר לא העירו אותם מכישוף "שתי המדינות" יש לומר: טבח אוקטובר הפקיע לחלוטין את זכותו של הציבור הפלשתיני למדינה, אם בכלל הייתה לו. אבל האמת היא, שזכות זו לא הייתה אמורה לקום לתנועה הלאומית הפלשתינית כבר מראשית הקמתה בשנות ה-20 של המאה שעברה בהנהגתו של הנאצי חאג' אמין אלחוסייני. כי תנועה עממית נאצית שחורטת על דגלה ואמנותיה את השמדתו של עם אחר כמטרת-על, ושמוכיחה כבר מאה שנה שהשאיפות האנטישמיות הללו אינן נותרות אצלה רק בגדר תיאוריה, אלא שהיא משקיעה את מירב המאמצים להגשמתן, לא רק שאינה ראויה למדינה. היא אינה ראויה להיכלל במשפחת העמים.