הכול יודעים שחנוכה הוא חג הניצחון במלחמת החשמונאים ביוונים, חג שבו התרחש נס פך השמן עם טיהור המקדש. חג החנוכה מסמל יותר מכל את ההיבדלות של עם ישראל מן העמים, ואת המלחמה ב"התייוונות". מהי אותה "התייוונות"? הגדרת המושג "התייוונות" הוא תהליך בו אדם מאמץ את התרבות ההלניסטית שמקורה ביוון העתיקה. בשנת - 200 לפני הספירה נכבשה ארץ ישראל מידי בית תלמי. המלך שכבש את הארץ היה אנטיוכוס השלישי. הוא לא התערב בחיי היהודים ביהודה ונתן את הזכות ליהודים להמשיך לחיות על-פי חוקי התורה. בימי בנו אנטיוכוס הרביעי חלו שינויים ביחס לעם היהודי והתערבותו של המלך הפכה להיות בלתי נסבלת. הוא לא רצה לחכות עד שהיהודים יתבוללו מעצמם בתהליך איטי, הוא רצה להטמיעם במהירות ובכוח הזרוע. הוא אסר על היהודים לשמור את השבת, לאכול בשר כשר, למול את הבנים ולנהל אורח חיים יהודי. הוא טימא את בית המקדש, ביטל את עבודת הקורבנות ואסר על ילדי ישראל את לימוד התורה, מתוך מגמה להביא אותם לידי עבודה זרה. לקטול את הנשמה היהודית. המרד החשמונאי פרץ בשל כפיית האמונות האליליות ואורחות החיים היווניים על היהודים בארץ ישראל מצדם של היוונים מבית סלאווקוס. המלחמה כנגד היוונים הייתה מלחמה דתית ותרבותית כאחת. ההבדלים בין המתייוונים ליהודים שלא התייוונו התבטאו בצורות שונות. לדוגמא: בחירת שמות, צורת לבוש ואורחות חיים. המתייוונים הקימו מוסדות תרבות יווניים, כמו הגימנסיון לספורט. במקביל דיברו יוונית ולמדו את חוכמת יוון (פילוסופיה) והדגישו את האסתטיקה בחיים החומריים (עיצוב הבית ואולמות התכנסות). גם אורח החיים המתייוון פגע בחיי הדת היהודיים, משום שהכהן הגדול בבית המקדש ומעמד הכהונה נהגו כיוונים, ובית המקדש הווה מוקד להקרבת קורבנות אליליים, לצד הקורבנות לקב"ה. ההשפעה התרבותית של העולם היווני - רומי העסיקה את חז"ל: מצד אחד, הם שאפו להמשיך ולקיים את אורח החיים היהודי תוך פסילתם של הערכים האליליים, כגון, הסגידה לגוף, פולחן האלילות, שפיכות דמים - בקרבות הגלדיאטורים ועוד. ומצד שני היו ערים לצדדים החיוביים של התרבויות הזרות. ואכן, בדורם של החשמונאים רבו ההולכים אחר תרבויות ותפישות זרות לעולמה של היהדות, וגם אם לא כפרו לגמרי ביסודות התורה, הרי ששיתפו עימם תפישת עולם ליברלית משלהם. נראה שהבעיה שהייתה במתייוונים לא הייתה בעובדה שהם זנחו את הקב"ה ואת משיחו אלא בכך שקבלו מלכתחילה סולם ערכים אחר. אולי ניתן לראות זאת מתוך דברי הגמרא במסכת שבת הדנה בדיני חנוכה, המקום היחיד בתלמוד שדן בכללותו בנושא. "ואמר רב כהנא, דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרב תנחום, מאי דכתיב 'והבור ריק אין בו מים'. ממשמע שנאמר 'והבור ריק' איני יודע שאין בו מים? מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו" (כ"ב, ע"א). לכאורה נשאלת השאלה, מדוע הגמרא העוסקת בנושאים הקשורים לדיני נר חנוכה מביאה ברייתא שאינה קשורה כלל לנושא חנוכה? ההסבר הפשוט הוא, שבעקבות דבריו הקודמים של רב תנחום, ממשיכה הגמרא להביא את דבריו בהמשך אפילו שמדובר בנושא אחר. אולם יש לראות כיוון אחר לברייתא זו, כפי שראיתי בספר חמדת ימים לרב יעקב פילבר. הביאור הוא כי כאשר אין מים בבור ומים מרמזים לדברי תורה שנאמר במדרש "נמשלו דברי תורה למים" (ספרי, פר' עקב), הרי שיש מקום לנחשים ועקרבים לתפישות זרות ומקולקלות לתפוש את מקומן. הנחשים והעקרבים הם הסמל ל"התייוונות", לכול אותה צורת התרבות ההלניסטית שכפרה בעקרונות המקובלים והרחוקה ממצוות היהדות. ימי החנוכה מלמדים אותנו שיעור חשוב על חשיבותה של ההתבדלות. מאבק היהודים ביוונים בימים ההם לא היה למניעת השפעה תרבותית, אלא לשמירת תודעת הייחוד של עם ישראל. חג החנוכה איננו עיסוק במהות ההבדלה בין תורת ישראל לבין תרבות יוון, אלא בעצם שמירת הייחודיות והנבדלות של העם היהודי לדורותיו תוך כדי שמירת ערכם של התורה ומצוותיה.