צו מוסרי גדול מכל שיקול פוליטי
לתשומת לב אלה הסבורים שתנופת המלחמה הסתיימה עם שחרור חלק מהחטופים וההפוגה המתארכת. אנחנו סבלניים ומוכנים להמתין כדי לשחרר ילדים ונשים ממלתעות הפראים בעזה, אבל שלא יהיה ספק, חיסול חמאס אינו עניין צבאי בלבד ולא רק מדיני; הוא צו מוסרי: ביעור הרע מן העולם לאחר שהמחיש לנו את טבעו בזוועות שעשה בבנותינו ובבנינו. המשימה הזאת נוגעת בשורשי קיומנו כאומה וכמדינתו של העם היהודי, ומתנשאת הרחק מעבר לשיקולים פוליטיים או מדיניים עכשוויים. העם ברובו המוחלט נחוש לדחוף את מנהיגיו ולוחמיו להשלים את המשימה.
המשכיל בעת ההיא יידום
גם בהנהגה מבינים את נזקה הרע של עסקה עם חמאס. הנימוקים נגדה נטחנו עד דק. מצד שני, איננו מכירים את מלוא התמונה המודיעינית ואת השיקולים האסטרטגיים הרחבים העומדים בפני קובעי המדיניות בממשלה ובין מפקדי הצבא. מה שיש לנו על-פי רוב אלה שמועות לא מבוססות, ניתוחי מומחים באולפן וידיעות חלקיות. אנחנו גם נתקלים לחרפתנו במלחמות היהודים המאשימים זה את זה בעיצומה של מערכה מכריעה על קיומנו. לא למדנו די את לקח מלחמת האחים שפרצה בעיצומו של המרד הגדול, והובילה לחורבן עמנו וערנו בשנת 70.
וכבר לימדנו הנביא עמוס שחי במאה השמינית לפנה"ס: "לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם, כִּי עֵת רָעָה הִיא". נוכל לבדוק את הדברים רק בפרספקטיבה של זמן. עוד עלינו להיזהר מלשתף פעולה בלי שנרצה עם הטרור הפסיכולוגי המופעל בעת שחרור החטופים. אנחנו עלולים להתמכר לשידורים ולשכוח את מטרת העל: להתרכז בהכרעת האויב באופן שלא יותיר ספק במזרח התיכון מה גורלו של מי שהעז לעולל כך לעם ישראל.
תשובה כללית
האכזריות הבלתי נתפסת של מחבלי חמאס, ההפתעה שהותירה את מוסדות המדינה משותקים במשך שעות לא מעטות וחשפה את האזרחים להתעללות דומה לזו שחווינו בגלותנו, הפגיעה (פעמים רבות מתוך ידיעה) בפעילי שלום מובהקים שהקדישו את חייהם לרווחת חייהם של העזתים, תחושת הסכנה הקיומית שכולנו חווינו ליום אחד, האיום הנשקף עלינו מכל החזיתות והחיבור הבלתי נמנע עם חגי תשרי שבהם ידענו מחלוקת אחים מדממת שהסתיימה באופן טראגי בשמחת תורה - כל אלה מביאים ועוד יביאו לתנועת תשובה גדולה, אולי רבה מזו שידענו לאחר מלחמת יום הכיפורים. שאלות זהות מציפות את התודעה הציבורית: מדוע אנחנו? האם זה גורלנו? האמנם זו משמעות ה"אתה בחרתנו"? במה מתבטאת הזהות שלנו כיהודים?
החזרה היא בראש ובראשונה אל המקורות העתיקים, מעיין הדורות שממנו שתה עמנו ובעזרתו שרה עם אלוהים ואנשים ויכול להם, תוך שהוא משלם מחירים כבדים על דבקותו בזהותו. עם זאת, התשובה לא תהיה בהכרח דתית, אלא גם בהתפכחות מההערכה שאפשר לעשות שלום עם אויבינו, ההבנה שבסופו של חשבון היסטורי ההבדל בין חמאס לרשות הפלשתינית הוא רק ביכולת להרע לנו, וכפי ששמענו מבכיר הרש"פ ג'יבריל רג'וב - פעם כוכב מבוקש בסלונים הנכונים כשותף לשלום - טבח ה-7 באוקטובר מוצדק וחמאס הוא חלק אינטגרלי מהחברה הפלשתינית.
התשובה היא גם מהכחש העצמי שהתעטפנו בו שנות דור, כאילו יכולנו להקים פה מדינה אירופית דוברת שפה אוניברסלית, ולהשאיר מאחור את גורד השחקים הטקסטואלי האדיר שבנינו במשך ההיסטוריה. בעת הזאת אנחנו שואבים כוח ממעיינות האמונה ומתחברים לשורשינו הקדומים, מחלצים מכלא המרכאות הכפולות מושגים שבזנו להם פעם, וכיום הם נחוצים להתגבר על האסון ולהילחם על קיומנו בארץ חמדת אבות.
חידוש עלומינו כעם
רוח תש"ח נושבת בנו מחדש, רוח שהגיעה מתהומות הזיכרון ההיסטורי, ממעמקי הזהות הלאומית, מבורות המים של אמונתנו העתיקה. "נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ, וְרוּחַ לַהֹלְכִים בָּהּ" הגדיר הנביא ישעיה את ארצנו. כשאנחנו חוזרים אליה לאחר פרידה כה ארוכה ומתהלכים בה, שבה לתחייה רוחנו העתיקה. ומיד בהמשך הוא מתווה את הייעוד ההיסטורי שלנו: "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ, וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם, לְאוֹר גּוֹיִם".
אני מודע לציניות ולקולות שעדיין משמיעים את התפיסות הישנות, טופחים בהאשמה על חזרה האחר ודורשים להביא הישגים "עכשיו", ממש כמו בימים שלפני הספירה החדשה שהתחלנו בה יום לאחר שמחת תורה. אם יש משהו שהבנו זה שאיננו יכולים להסתדר לבד כל אחד במגזרו הוא. אנחנו זקוקים האחד לשני. הבה לא ניבהל ממה שנדמה כקלישאה; גם הקלישאות התנפצו על סלעי המציאות ב-7 באוקטובר. אני מבקש מכל אחד ואחת שהרוח הזאת נוגעת בהם, לא להתכחש לה, לא להתבייש בה, אלא לקדם אותה בברכה ולהתחדש איתה. "הַמַּשְׂבִּיַע בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי". חכמינו דרשו את הפסוק הזה על עוף החול שבזקנתו מתחדש וחוזר לנעוריו. יש תקווה לאחריתנו.
כי שרית - ותוכל
התחלנו בספירה החדשה מבראשית, עם ספר היסוד שאתו נכנס עמנו להיסטוריה, עם אתגרים ששום אומה אחרת לא חוותה כמותם, ויכול להם. השבת נקרא על המקור לשמנו: ישראל. "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ... וַיֹּאמֶר: 'שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר'. וַיֹּאמֶר: 'לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי'. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: 'מַה שְּׁמֶךָ?' וַיֹּאמֶר: 'יַעֲקֹב'. וַיֹּאמֶר: 'לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ, כִּי אִם יִשְׂרָאֵל - כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל'.
סיפור יעקב הוא סיפורו של עמנו: אתם לבד, אומר לנו האב השלישי, כפי שהייתי אני לבד. בדרככם ההיסטורית תפגשו בחברים לדרך, אולם ברגע האמת תיאלצו להתמודד לבדכם. עשרים שנה קודם, בעת בריחתו מעשיו, יעקב היה לבדו בדרך, רק עם חלום הסולם והבטחת האל לשמור עליו. עכשיו, כשהוא חוזר מגלות ארוכה למולדת הישנה, שוב עומד יעקב לבד מול סכנת מוות. משפחתו ואנשיו עברו את נחל יבוק, והוא נותר מעבר הנחל. 'עברי' מציין המדרש: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד".
אבל אם אז, "לפני הספירה", יעקב הקודם, איש תם יושב אוהלים, היה בורח, כעת, לאחר שהתחנך באקדמיה של החיים בבית לבן ולמד לשרות עם סכנות העולם, הוא לא בורח יותר, אלא מסתובב ונלחם באויב שבעטיו נאלץ לברוח מביתו. ולא רק שיעקב מנצח את אויבו, אלא מכריח אותו לברכו, כלומר להודות שירושתו באה לו בדין, ושהארץ היא ארצו. או אז אנחנו מקבלים את שמנו ההיסטורי, "ישראל", המכיל בתוכו שררה וגבורה ביחד עם כוח אלוהי. "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל". בהחלט.