גֶּשֶׁם לַיִל

גֶּשֶׁם לַיִל הוֹמֶה נוּגֶה. דּוֹפְקוֹת טִפּוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת. רֶגַע נָחוֹת, וּבְעוֹז מִשְׁנֶה מִן הָאוֹפֶל גָּחוֹת, חָשׁוֹת. לֵיל הַסְּתָו עַל הָעֲרָבָה, לַיִל אָרוֹך הוֹגֶה קָשׁוֹת; רוּחוֹת תּוֹקְפוֹת צַמְּרוֹת גַּנִיּ וּמִתְרחֲקוֹת כִּמְגוֹרָשׁוֹת. חֲשֵׁכָה גוֹבְרָה. לַהֲבוֹת נֵרי נֶאֱבָקוֹת כַּנּוֹאָשׁוֹת. וּבִכְבֵדוּת זוֹחֵל לָיִל. זוֹלְגוֹת דְּמָעוֹת עַל הַשְּׁמָשׁוֹת. השיר נכתב בתרס"ב (1902). יעקב פיכמן (1958-1881) היה בן 21 בשנת חיבורו של השיר, ומקום מושבו באותם ימים היה באודסה שברוסיה. לכאורה, אפשר לטעון ששיר זה, אשר נכתב בתחילת המאה העשרים, הוא כבר שיר בלתי-מודרני, כלומר: מיושן ובלתי-קומוניקטיבי לקורא בתחילת המאה העשרים ואחת. הן הוא מתאר סתיו בנוף מזרח-אירופי, עם ערבה שוממה שבמרחביה הפתוחים נושבות רוחות בעוצמות שאינן מוכרות למי שגדל בארץ. גם הפואטיקה של השיר בולטת כמיושנת - בתים מרובעים עם חריזות סיומיות שטיפוסיות ביותר לבית המרובע (א-ב-א-ב) ושורות שקולות בקפדנות - בכל שורה 4 טְרוֹכֵאים (יחידת משקל קצרה המורכבת מהברה מוטעמת והברה בלתי-מוטעמת). המשקל חושף מיד שהשיר נכתב עדיין בהברה האשכנזית הישנה, זו שהטעימה את ההברה המלעלית. גם שפת הסמלים בולטת כמיושנת: שמשת החלון כפתח לקשר של האדם עם העולם, צמרת העץ כסמל לגאוות האדם העמל ליַפּוֹת את סביבת-חייו, ולהבת הנר כסמל לנשמת-אפו של האדם. אוצר המילים (הומה-נוגה-הוגה, גחות-חשות וכדומה) ושלמותם התחבירית של המשפטים יידחו גם הם כאנכרוניסטיים בעיני קורא שירה שהיא כיום ב"מודה". האין זה משפט נמהר מדי וחסר-הצדקה לקבוע שזהו שיר לירי שהתיישן, אך ורק משום שנכתב על-פי פואטיקה שאין אנו רגילים אליה כיום?

עלילת מאבק בליל סתיו

השיר מספר את סיפורו של ליל סתיו אחד, שאיננו שונה מלילות סתיו טיפוסיים באירופה. בכל משפטי השיר ממלא הפועל תפקיד מרכזי. ריבוי הפעלים מדגיש את אופיים הדינמי-דרמטי של האירועים אשר מתרחשים בלילה הזה. הופעתם של הפעלים בזמן הווה מוסיפה עוצמה לסיפורו של השיר, המסופר בזמן התרחשותם של האירועים ובעיצומה של החוויה. האני-הלירי איננו מרבה בפרטים, אך ניכר שהוא בורר אותם בקפדנות כדי לצייר תמונה ברורה על האירוע שעליו הוא מספר: מאבק בין הלילה לאדם היושב ספון בתוך ביתו, בית המוקף בגן ובו עצים - פיסה מְתוּרבֶּתת זעירה במרחב הפראי-בראשיתי של הערבה הענקית. לעומת החיסכון בפרטים הנופיים בולטת נדיבותו של מחבר השיר בתיאור הפעולות המתארות את ההתרחשות הדרמטית בלילה הזה. יתר על כן: אם הופכים את הפעלים הרבים לשמות-פעולה (גיחה, חישה, תקיפה, מנוחה, גירוש, התרחקות, מאבק וזחילה), קל יותר להבין שמדובר בשיר על מאבק, כי מבחינים מיד שרוב הפעלים שאולים משדה סֶמנטי זהה - מתחום המלחמה והטקטיקה של ניהולה. ואכן, השיר מספר על מלחמה בין האדם לטבע. על סיבת היריבות ביניהם ניתן ללמוד מהשימוש המֶטוֹנימי בשלושה פרטים, כדי לאפיין את המתחם שבו מתבצר-מתגונן האדם מפני כוחם ההרסני של איתני הטבע: שמשות-החלון, הנר שמאיר את החדר ועצי-הגן המקיפים את הבית. השלושה מזהים "בית" כמקום שאדם עיצב בו במו-ידיו תנאים הנחוצים לקיומו בביטחון ובשלווה. הבית לא הוענק לאדם מן המוכן בידי הטבע, אלא הושג אחרי השתחררות משליטתו העריצה. בעזרת תושייתו ותבונת-כפיו תירְבֵּת האדם נתח זעיר מהטבע הבראשיתי-פראי, והפך נתח מְתוּרבת זה ל"בית" שמגונן עליו. אין פלא שהטבע לא סלח לאדם על פגיעה זו בבעלותו המלאה על ההוויה. השיר מספר על הלילה שבו מנסה הטבע לכבוש חזרה את המתחם שנגזל ממנו, ולמוטט את ממלכת התרבות הזעירה שייסד האדם לעצמו במרחב שלו. ריכוזם בשיר של מבחר סמלי התרבות האנושית (הבית, האור והגן) נעשה כדי לבחון את ההנחה, שתמימים כה רבים אוחזים בה בכל תקופה, כי כל מה שהושג בתרבות אינו מסוגל להישמט עוד מידיה של האנושות. השיר מבהיר שעל הישגי תרבות צריך לגונן ללא-הרף. שאננות או רפיון זמניים מצד האנושות עלולים להשיב את המצב לקדמותו, כי הטבע אורב להזדמנות המתאימה כדי לכבוש חזרה כל מה שנגזל מחזקתו. השיר מספר על ניסיון כזה של הטבע, המנצל את השאננות הבלתי-נסלחת של האנושות במועד שהשיר נכתב, בראשית המאה העשרים. האדם המסתגר בשלווה בביתו - כי הוא משליך את יהבו על איתנותה של "הקידמה", ובוטח בהגנתם של השמשות, הנר והעצים שבגנו - מייצג את כולנו, את האנושות הנוטה לשכוח, כי התרבות היא ירושה מהדורות הקודמים, ירושה שצריך לגונן על הישגיה ואסור אף לרגע להפקיר את השמירה עליה.

תחילת המאבק

אופיו האימפרסיוניסטי של השיר ניכר בדרך התיאור. האני-הלירי מַפְנים את ההתרחשויות החיצוניות ואלה מולידות בו את הרגשות. בכך שונה השיר האימפרסיוניסטי מהשיר האקספרסיוניסטי, שבו משליך האני-הלירי על החוץ את ההרגשה שסוערת בתוכו. מכוח לידת רגש החרדה לביטחונו, בהשפעת עוצמתה של פעילות הטבע החיצונית, מצייר האני-הלירי תופעת טבע סתווית רגילה למדי בערבה המזרח-אירופית כפעילות תוקפנית, ומדמה אותה לאיום מלחמתי. הטבע מדומה בשיר לבן-אנוש - למצביא שלבש את מדי הלילה (ולפיכך הוא מכונה בשיר בשם "לַיִל"). מדים אלה מעידים על הכנותיו לפתוח במלחמה ולנצל את גורם ההפתעה שטמון בחשכת הלילה כדי לזכות ביתרון על יריבו. לפקודתו של "ליל" סרים מספר כוחות צבאיים. החלוקה של השיר לבתים מספרת על שלושת שלביו של הקרב ועל חלקו של כל כוח במהלכו. בבית הראשון משלח "ליל" ביריבו את הגשם. המוני טיפותיו של הגשם משקפים את גודלו של הכוח הצבאי הראשון ש"לַיִל" מפעיל, את חיל-הרגלים שלו. תקוותו היא שההתקפה הבלתי-צפויה של המסה הכמותית הזו תכריע את האדם הספון בביתו, אם תבוא עליו בהפתעה מוחלטת. "ליל" ממקד את ההתקפה בשמשות, שהן יותר פגיעות מהחלקים המוצקים של המבנה. האיש הספון בביתו אכן מופתע. השקט מופר ברחש פתאומי ולכאורה בלתי-מסוכן - "הומה נוגה". אך הגשם מתגבר, כי הטיפות גחות בהדרגה "בעוז משנה מן האופל", והרחש מתחלף עד מהרה בקולן של נקישות חזקות ורצופות של הטיפות על השמשות. מאחר שהנקישות של הטיפות על השמשות לא שברו אותן, מקווה האיש, כי סכנתן תחלוף בלי לגרום נזק לו ולביתו. ואכן ההתקפה הראשונה על הבית של האני-הלירי מסתיימת בכישלונו של התוקף, כי הבית לא נפרץ והשקט חזר לשכון בו כמקודם. אף שעל זירת הקרב משתררת מחדש הדממה, יודע האיש כי זו רק הפוגה קצרה במהלך הקרב, מאחר שהכוח התוקף נסוג כדי להתארגן להתקפה עזה יותר על הבית. ההשהיה הזו בחידוש הקרב על ביתו מעצימה אצלו את המתח, ומפוכח מכל אשליותיו הוא ממתין בדריכות להתרחשות הבאה. הוא משער ש"ליל" מתכנן את צעדי והבאים. זמן ההמתנה הזה, במצב של אי-ידיעה, נראה בעיניו כאילו הוא מאריך את הלילה מעבר למשך הרגיל שלו - כי זהו "ליל ארוך הוגה קשות".

המשך המאבק

אחרי הגשם, מטיל "לַיִל" אל המערכה את יחידת המחץ שלו: הרוחות. הפעם מתמקדת ההתקפה בנקודת-תורפה נוספת של מתחם התרבות של האדם - בצמרות עצי-הגן. ניתן לשער את התעצמות פחדיו של האני-הלירי, הצופה באימה כיצד מכופפות הרוחות את צמרות העצים ומטלטלות אותן מצד לצד בעוצמה העלולה לעקור את העצים מאחיזתם בקרקע ולהוריד לטמיון את כל ההשקעה שהשקיע בטיפוח הגן שלו. אך גם הסבב הזה בקרב מסתיים בכישלונו של "ליל". ההזדקפות של הצמרות הגמישות, בתנועה מנוגדת לכיוון ההטיה שהרוחות היטו אותן קודם לכן, כמו מגרשת את הרוחות אל מחוץ למתחם הגן. גם ההרעשה של הרוחות, אגרוף חיל השריון של "ליל", מסתיימת בנסיגתן. ושוב משתרר שקט מתוח.

על שדה-הקרב

זמן ההמתנה לפתיחת הסבב השלישי של הקרב הוא הזדמנות לאדם הנפחד שיושב בחדרו לבוא חשבון עם עצמו ולהרהר במשמעות החמורה של מחדלי שאננותו. גם לנו, הקוראים, זו הזדמנות להזדהות עם חשבון-הנפש הנוקב שהאני-הלירי עורך בשהות קצרה זו. הבית השלישי חושף את צעדו הטקטי הבא של "ליל". הוא מטיל אל המערכה את החשכה -שהיא היחידה החשאית שלו ובה גם מיטב לוחמיו. לוחמי הקומנדו האלה פועלים בדממה מוחלטת, ולכן יכולת חדירתם למתחם המטרה היא מושלמת. המתגונן איננו מצליח להבחין בהם אך הוא מרגיש היטב את עניבת החנק שהם עונבים סביב גרונו. גם כעת בחר "ליל" היטב את נקודת-התורפה של אויבו, את להבת הנר. בסבב הזה, השלישי והאחרון, מגיע הקרב לשיאו. החלש נאבק בחזק ממנו רק כפי שנאבקים בעת יאוש. האם תכבה החשכה הגוברת את הלהבה הקלושה של הנר? האם יוכל הטבע הפראי לכבוש חזרה מידיו של האדם את החלקה הזעירה שבה ביצר את התרבות שלו? המתח, שהֶעצים מסֶבב לסבב, מתפוגג רק אחרי שמתברר כי גם יחידת העילית הזו של "ליל" נכשלה. זחילתו של המצביא בסיום השיר מעידה על תבוסתו. כבדות זחילתו של "ליל" מלמדת על עייפותו של התוקף ועל גודל כישלונו. בחלוף הסכנה, פורק האדם המתגונן את פחדיו בדמעות. הוא צופה ב"ליל" הזוחל ומתרחק מביתו, ודמעותיו זולגות על השמשות וכמו מעידות על ההקלה, אחרי שחלפה הסכנה הגדולה שהתנסה בה זה עתה. ההקבלה בין הדמעות בבית האחרון לטיפות הגשם בבית הראשון חושפת את ההבדל הגדול בין תחילת השיר לסיומו. טיפות הגשם דפקו על השמשות מבחוץ, ואילו טיפות הדמעות של האדם המתגונן זולגות מהצד הפנימי שלהן הראשונות ייצגו את האימה, והאחרונות מייצגות את הרגיעה. האמנם רגיעה? מי לידינו יתקע שהטבע לא יחזור להתנכל ל"בית" של תרבותנו בהזדמנות הקרובה שתיראה לו כשרה לכך? כל מי שבקיא באירועיה של המאה העשרים, אחרי פרסומו של השיר הזה, יודע שאכן הרגיעה הזו לא נמשכה יותר משהות קצרה, ולפיכך - לעולם עלינו לראות את עצמנו מגויסים לגונן על "הבית" מפני לוחמיו הברוטאליים של "ליל": הגשם המזיק, הרוחות העוקרות והחשכה המכלה כל שביב של תקווה.

הנושא שאינו מתבלה

אני מניח כי מהקריאה שהודגמה עד כה כבר הגיע הקורא למסקנה, כי כלל לא הוטרד מאמצעיו הפיוטיים "המיושנים" של השיר: החריזה, המשקל, הסמלים, הקפדנות בבחירת המילים והתקינות התחבירית של המשפטים. להפך - מאחר שהשיר נגע ללבו בעוצמת האמת הרגשית שבוטאה בו וכבש אותו בעמקוּתו הרעיונית, כלל לא חשב כי אמצעי הביטוי של השיר הינם מיושנים, אלא השתכנע שההתמודדות של האדם עם העולם הוא נושא שאיננו מתבלה. ואכן, פיכמן מתמודד בשיר עם הרגשה שאין מודרנית ממנה, כי הוא מבטא בשיר הזה את הרגשתו של בן המאה העשרים, שהישגי התרבות אינם כה בטוחים כפי שהניחו בני המאה התשע-עשרה. הרגשת המציאות שהשיר מבטא היא אכן זו שהרגישו האנשים החושבים, ההומניסטים בכל התקופות, כי בשם הקידמה צריך לקיים מאבק בלתי-פוסק בטבע האדם ובטבע היקום, כדי לרסן את הפראות של שניהם. שנתם של הוגים הייתה תמיד מוטרדת מפחד הנסיגה של האנושות אל תחנות מפגרות בהתפתחותה, ואלה לא היו תמיד דווקא התחנות הקמאיות בתולדות האדם. אפשרות נסיגה כזו הטרידה גם את פיכמן. לכן, גם מי שסבור, שהשיר התיישן בעיניו מבחינה פואטית, ודאי יאשר, ש"נשמת" השיר עודנה רעננה, וכי פיכמן היטיב לבטא הן את הסיוט עצמו והן את אמונתו שניתן לגבור על הסיוט הזה. ובוודאי גם יאשר את המסקנה הבאה: שבהחלט ייתכן ששיר אשר נכתב לפני למעלה ממאה שנים יהיה יותר מודרני משיר שהתפרסם רק אֶמֶש.