אף שיזהר לא פירסם שירים, בהגדרה הסוּגתית-פורמלית, הסיפורת שלו היא שירה צרופה, וגם רוב גיבוריו המתלבטים בסיפורים שכתב על מלחמת תש"ח, מ"חורשה בגבעה" (1947) עד "ימי צקלג" (1958) הינם בעצם משוררים. יזהר הפך אותם למשוררים לא רק על-ידי שהזרים את תודעתם והפך אותם על-ידי כך ל"ליריים", אלא גם על-ידי שהעניק להם את היכולת לצפות בטבע ולצייר את מראותיו כשהם מוּאֲנָשים ומוּנְפָשים. לידי שכלול מלא של יכולת שירית כזו הגיע יזהר ברומאן "ימי צקלג" - יצירה שהוא התעקש להגדיר אותה כ"סיפור", אף שהיה זקוק ל-1,200 עמודים כדי להשלים את עלילתה, המספרת על הלחימה הנחרצת של קבוצת בחורים כבני עשרים במשך מספר ימים קצוב להחזיק בגבעה טרשים אלמונית, אך בעלת חשיבות אסטרטגית להצלת הנגב, לא הרחק מצקלג המקראית. בתוך קבוצה זו כלל יזהר גם לוחם בשם קובי, שבנוסף למשימה הצבאית שהתמחה בה כחבלן, שאותה ביצע בלילות בהן יצא לבדו להטמין מוקשים, כתב בסתר גם שירים. עליו כנראה כיוון ס. יזהר את הדברים שהשמיע, על התכונה אשר מבדילה משורר מבני-אנוש אחרים, בכנס מפקחים של משרד החינוך, שבפניהם הופיע בת"א בתשי"ט, השנה שבה הופיע ספרו "ימי צקלג". וכך אמר באותו מעמד: המשורר "נשקף אל העולם דרך זכוכית-צבעונין בשעה שכל הבריות מביטים בזכוכית ניטראלית, ומתוך זו נראים כל הדברים כבראייה בפעם הראשונה. - - - הוא מחונן ברגישות מיוחדת. אין כליו ככלֵי איש-המדע, הוא רואה לעתים בכל גופו, כאותן החיות הנושמות בכל גופן, או כאותן החשות בכל מערכת גופן ולא רק במוקד תחושה מסוים". למען האמת, חובה להבהיר לקורא שטרם קרא את "הסיפור" ימי צקלג", שאלמלא צייד ס. יזהר את החבלן קובי בפנקס קטן, אף אחד מרֵעיו בחבורת הלוחמים הקטנה הזו שנשלחה במלחמת השחרור להחזיק בגבעה חשופה זו בצפון הנגב, לא היה מגלה שהיה משורר ביניהם. ואכן, רק אחרי שקובי הוחזר אל הגבעה מליל הטמנה של מוקשים על כתפי חבריו, מצא אחד מהחבורה, החובש עמיחי, בכיס חולצתו של רֵעוֹ שנהרג פנקס עם שירים שכתב. וכאיש נדהם התנסח בו המשפט הבא על רֵעוֹ המת: "לא ידעתי שהוא שירים. על-ידי היה פה, ולא ידעתי ממנו כלום. לא הוא עלי, לא אף אחד על-אף אחד. ככה זה" (עמ' 914 במהדורת זמורה-ביתן משנת 1989). אלמלא נחה על עמיחי רוח השירה, בעודו מעלעל בפנקס של קובי ומלקט משורות שמצא בו, ספק אם היה מתנסח מתוכו משפט צלול כזה על כותב שירים כלשהו: "לא ידעתי שהוא שירים", שהוא הפשוט והיפה במשפטים שניתן לומר על משורר, בעוד שהיה יכול לומר כרבים אחרים את המשפט העובדתי והמרופט מרוב שימוש שנוהגים הבריות לומר בדרך כלל על משורר: "לא ידעתי שהוא כותב שירים". גם השיר שעמיחי בחר מבין השירים בפנקס של קובי (שיר המובא להלן) כדי לקרוא אותו באוזני החברים למחרת בבוקר, בעודם רובצים באפס-מעשה וממתינים לחידוש הקרב, מעיד שאכן גם הוא הינו שירים במקצת ורק הוא לא ידע זאת עד כה. ובהחלט ייתכן שיום אחד, בהזדמנות קרובה, יצטייד גם הוא בפנקס ויכתוב שירים כאשר תנוח עליו הרוח לשורר על עצמו או על העולם.

שלבי לידתו של שיר

בניגוד לחבריו של קובי, שהופתעו לגלות שהיה ביניהם אחד ש"היה שירים", ידעו זאת הקוראים של "ימי צקלג" הרבה לפניהם, כי יזהר תיאר מספר פעמים בעלילת הרומאן הזה את הרגעים שבהם נבראו השירים בקובי: "הבליט מבט לאחור אם אין משגיחים בו, ועִלְעֵל קצת בדפים בדחיקת בוהן, ורשם על הדף החלק שורה אחת, והציץ שוב בחָזֶה הבקעה נְשׁוּבת הרוח והזוהר, וחש קיומו של חוט רִפְרוּפי כקוּרֵי-עכביש, שצריך לתפוש אותו כמות שהוא - - - וחזר ורשם שורה" (עמ' 35-34). אך כבר בלילה הבא, שגם בו יצא לבדו להטמין מוקשים, קרא קובי אותן שורות שרשם אתמול בפנקס, שורות שבהן צייר אמש את הנוף: "הרֵיק הגדול הזה, אלוהים / עמק שטוח וגבעות שטוחות" (עמ' 35) - ומאחר שלא מצא בהן "בגרות-אמת - - - אמת חזקה, אמורה היטב, קולעת, יבֵשה מרגשנות ולא מתפייטת בשווה-פרוטה", חיפש בפנקס שורות אחרות, אף הן "לא-גמורות - - - שסיומן נדחה", שורות שבהן כתב על עצמו: "האם רק אני רואה זָרוּת יכאב עלי גופי מרוב רְאוֹת / - - - - האם אני רק אני רואה ופורץ לזעוק" (עמ' 49). מאחר שהשיר הזה נקטע בדיוק בשלב שבו אמור היה מחברו, ס. יזהר, לחשוף את מילות הזעקה של קובי כלפי ה"זָרוּת" שעיניו רואות: הרס נופו של "העולם" בעת מלחמה - היה ברור שקובי יחפש אופן אחר כדי לבטא את הזעקה שלא זעק בשורות הללו שכתב על עצמו. עובדה זו מוכחת ממחשבה שחלפה במוחו למחרת בהיותו שוב יחיד מול מרחב: "אני עייף מאוד. מה כאן, איפה זה כאן? תעיתי בדרך? רק זה חסר לי. מה סביב? הו, ככה. שמים ענקיים. אופקים פתוחים, קרועי פתיחוּת. אור נוצץ רחוק. האם כבר חצות? מה כעת? עשרים שנים שלמות ומלאות והלאה מה? הייתי כמעט". ולכן רשם קובי כעת שורות חדשות בפנקס שלו, קצרות מאלה שכתב בלילה הקודם, שאותן פתח בנוסחת פתיחה של נאום, כדי שיבטאו באופן מגובש את תוכן הזעקה שלא הצליח לנסח אמש: "חבר חברי, חבר יקר / אם ככה פתוח העולם / אם כה רחב הוא - -" (עמ' 99). וכמובן שנכשל פעם נוספת, כי אף שנצמד בשורות אלה באופן מפורש אל "העולם", אל החוץ, מיד זנח אותן כי שוב לא הצליח לבטא בהן את זעקת ה"אני" הפנימי שלו. אמנם בבוקרו של היום הבא, חזר קובי אל השורה הקצרה שקטע אתמול, אך כבר לא השלים אותה, אלא הוסיף אליה 5 שורות, והפעם ארוכות, שגם בהן עדיין לא פנה אל ה"אני" הזועק שלו, אלא המשיך לתאר את "העולם": "השמים גדולים ורחוקים - וקוֹרָתם נמוכה על הראש / - - - ואין מַשָׁב ולא זיעַ, דממה מְאוּפֶסֶת על כל..." (עמ' 155). כל התחלות השירים הללו של קובי, אשר נעו לסירוגין מן "העולם" אל ה"אני"' ומן ה"אני" אל "העולם" ונותרו כשורות ללא-המשך בפנקסו, העידו על הלבטים שהקשו על קובי להשלים שיר. אך באופן מסתורי הניבו לו לבסוף שיר חדש, שכמו נכתב מאליו, שבו בא סוף-סוף לידי ביטוי הקשר בין "העולם" ובין ה"אני" - שיר שהמילים שלו מבטאות בפשטות את בדידותו ואת פחדיו של "אני" אלמוני כמוהו נוכח מראות ההרס של "העולם" בעת מלחמה: נֵבֶל שֶׁל חֲרָדוֹת אֲנִי. מה יְבוֹאֵנוּ עד עֶרֶב לבוקר-לבוקר מה יְהִי. לַשָׁוְא השמש היא שמש העשב הוא עשב וּתְכלת השמים תְּכוּלה. הכל רוֹטֵן אימה. כולי עוֹנֶה חֲרָדוֹת. (שם, עמ' 974)

אמירה מפורשת ואקטואלית

השיר המִכְתָמי הזה מבטא בחמישה משפטים קצרים ופשוטים את החרדות של לוחם בעת מלחמה ואת מסקנתו בהשפעתן: ארורה היא המלחמה ואיומות הן תוצאותיה! כוחו של השיר הזה, שחריזתו דלה וששורותיו אינן שקולות במשקל ברור, מתמצה בדימוי יחיד שהציב קובי בראש השורה הראשונה של השיר, שבו הוא מדמה את עצמו ל"נֵבֶל". נֵבל הוא כלי מֵיתרים צנוע, שצליליו האינטימיים לא נועדו להצעיד לוחמים בשדות-קרב, אלא לתפילה של יחיד, ובהקשר זה הוא אכן מוזכר במספר מזמורים בספר תהילים. עצם הימצאותו של נֵבֶל בחזית כלשהי - כפי שקורה בשיר הזה - מביעה מחאה נגד תוצאותיה ההרסניות של לחימה לנופיה המושלמים של הבריאה גם כשהלחימה היא צודקת ובלתי-נמנעת, כמו זו שקובי נתון בה בהווה. זעקתו-מחאתו זו של קובי נזעקת במשפט הארוך ביותר בשיר הזה, משפט אשר נפתח במילה "לשווא" ואשר משתרע על שלוש מתוך שמונה השורות של השיר. במילה הזו ביטא קובי, הלוחם שבו "הכל רוטן אימה" ו"עוֹנֶה חֲרָדוֹת", את יאושו של "אני" מכך שמלחמה מבזבזת לחינם את החִיוּת הצבעונית, המשובבת את העין ומרגיעה את הנפש, אשר מתחדשת בטבע "העולם" בכל יום, חִיוּת שאותה מדגימים הצבעים שבהם צובעים השמש, העשב והשמים את ההוויה. אף שיזהר, האמן הגדול ביותר של השפה העברית מבין סופרי דורו, לא פרסם שירים, ואף שכל סיפוריו הם שיריים למהדרין, הוא ניסח בשמונה השורות של השיר הזה, שהגניב אותו ל"ימי צקלג" בחסותו של קובי החבלן, אמירה מפורשת על המצב הטראגי שאליו נקלעו הלוחמים הצעירים במלחמת העצמאות בתש"ח, כולם בני שמונה-עשרה עד עשרים, כאשר נלכדו במלכודת הסתירה בין התשוקה העזה שלהם למצות את האפשרויות הנפלאות של החיים לבין האימה מפני המוות האורב להם כלוחמים בשדה-הקרב. בדרך זו הפקיד ס. יזהר בידינו, באמצעות השיר הפָּציפיסטי הזה, היחיד שפירסם בסיפוריו, שאותו בדה כשיר של קובי, מפתח להבנת הדילמה שהעסיקה אותו בחטיבה המוקדמת של יצירתו, חטיבת סיפורי המלחמה בתש"ח - מ"חורשה בגבעה" (1947) עד "ימי צקלג" (1958) - המעידה על מחברו של השיר, כי כמו קובי, גם הוא עצמו "היה שירים".