טענת "אחרית הימים" – לפיה הבחירות הקרובות לנשיאות ארה"ב גורליות לדמוקרטיה האמריקנית - פועלת לשני הכיוונים, מנתח אקונומיסט. אפשר להשתמש בה כדי לטעון שהדמוקרטים אינם יכולים להסתכן במועמד כמו ג'ו ביידן. למפלגה יש מועמדים אפשריים רבים, אבל איש מהם אינו מתמודד, בין היתר מחשש שלא יוכלו לנצח את ביידן ורק יפגעו בו בבחירות הכלליות. כמה מדינות, ובהן פלורידה, אפילו ביטלו את הפריימריז הדמוקרטיים לאחר שהכריזו שיש רק מועמד כשיר אחד. אפילו אם מועמדים רציניים סבורים שביכולתם להביס את דונלד טראמפ, כעת מאוחר מכדי לנהל קמפיין פריימריז רציני. המועד האחרון להגשת המועמדות כבר חלף ביותר מ-20 מדינות, ובעוד כמה הוא יחלוף בימים הקרובים. רוב 4,000 הנציגים לוועידות המפלגות (הבוחרות רשמית את מועמדיהן) צריכים להיבחר עד סוף חודש מרס, כך שלמועמדים המאחרים יש מעט מאוד זמן לצבור תנופה. כל אלו מלמדים, כי ביידן יזכה בקלות במועמדות הדמוקרטית. ייתכן כמובן שהוא ייאלץ לפרוש מהמרוץ בשל "אירוע בריאותי", אבל התפתחות כזו לא בהכרח תשנה את התמונה לטובת הדמוקרטים. ייתכן שיהיה עליה לכתוב מחדש את כללי הפריימריז, כדי לאפשר ליותר מועמדים להיכנס במאוחר למרוץ, והמאבק יהיה מלוכלך וקצר. רק למועמדים בודדים ישנם המשאבים הדרושים כדי להפעיל במהירות מכונת בחירות יעילה. סגנית הנשיא, קאמלה האריס, תהיה המועמדת המתבקשת, בתמיכת הממסד הדמוקרטי ואולי גם עם זו של ביידן. הדמוקרטים הם חבורה היררכית, מסביר אקונומיסט; הפעם האחרונה בה מנעו מסגן הנשיא להתמודד לנשיאות הייתה ב-1952. אבל האריס, אשר ניהלה קמפיין כושל לנשיאות ב-2020, תיתקל בהתנגדות. רק 36% מהאמריקנים סבורים שהיא כשירה לתפקיד הנשיא ורק 23% מאמינים שתביס את טראמפ. יהיו גם מי שיחששו מהניסיון להציב לראשונה אישה שחורה כמועמדת לבית הלבן. מושל קליפורניה, גווין ניוסום, משתעשע ברעיון של התמודדות לנשיאות, אם כי הוא מכחיש זאת, והקים מכונה פוליטית משמעותית. מושל אילינוי, ג'ון (ג"ב) פריצקר, נהנה מאמביציה והון במיליארדי דולרים. אבל למושלים המתונים שדמוקרטים רבים רואים כבעלי הסיכוי הטוב ביותר להביס את טראמפ – כמו אנדי בשיר (קנטקי), ג'וש שפירו (פנסילבניה) וגרטשן ויטמר (מישיגן) – אין מספיק כסף להתמודד כראוי בפריימריז פתאומיים או מספיק זמן כדי לבנות קמפיין בר-חיים. הכשרונות המובילים בממשל ביידן, כמו שר התחבורה פיט בוטייג'יג' ושרת המסחר ג'ינה ריימונדו, יצטרכו להתפטר כדי להתמודד. לכן, העברת השרביט להאריס עשויה להיות בלתי נמנעת. אם ביידן ייאלץ לפרוש מן המרוץ לאחר ההצבעה בחלק ניכר מן הבחירות המקדימות, הבלבול יהיה גדול עוד יותר, ממשיך אקונומיסט. הכללים של המפלגות הגדולות למינוי המועמדים סבוכים גם כך; בעיקרם הם דורשים רוב בקרב הצירים בוועידות שלהן. בדרך כלל, הצירים מחויבים – הם אמורים להביא לידי ביטוי את תוצאות הפריימריז במדינותיהם. אבל אם הם מחויבים למועמד ששוב אינו במרוץ, הם מצטרפים ל"צירי העל" – 746 הצירים שאינם מחויבים מלכתחילה. אם ביידן יפרוש לאחר שזה בחלק ניכר מן הצירים, המועדים להחליפו יצטרכו לשכנע את הממסד במקום את חברי השטח. הוועידה תיסוג מהמתכונת הנוכחית שלה – ארבעה ימים של פסטיבל – למתכונת הישנה של ארבעה ימי מאבק בחדרים אפופי עשן. יש הסבורים שוועידה כזאת מולידה מועמד המסוגל לאחד בצורה טובה יותר את כל אגפי המפלגה. אבל רוב הפעילים הדמוקרטים צופים שהמפלגה תצא מוועידה כזאת יותר מפולגת מאשר מאוחדת. ועידה כזאת לא נראתה בשתי המפלגות מאז 1976, כאשר ג'רלד פורד גבר על רונלד רייגן בוועידה הרפובליקנית. אם ביידן יחלה ולא יהיה מסוגל להתמודד לאחר שיזכה במועמדות, הוועדה הדמוקרטית הלאומית – כמה מאות פעילי מפלגה – תחליט כיצד לבחור את המועמד החילופי. הליך כזה היה נחוץ רק פעם אחת בעבר – ב-1972, כאשר המועמד לסגן הנשיא, תומס איגלטון, נאלץ לפרוש לאחר שהתפרסם שהוא סבל מדיכאון וטופל במכות חשמל. ושוב, סביר שבמקרה כזה האריס תהיה המועמדת. ביידן כנראה שומר לה אמונים כמועמדת לסגן הנשיא, אך חולשתה היא כנראה אחת הסיבות שהוא מסרב לרדת מעל הבמה. אקונומיסט מסכם: שקיעתו של ביידן בסקרים מותירה בפני הדמוקרטים בחירה בין אפשרויות גרועות. ייתכן שעדייין יש חלופות, אבל אין הן אינן עדיפות בבירור. כאשר המפלגה נשאלת האם מוטב שביידן יפרוש, תשובתה היא להעמיד פנים שהרעיון אבסורדי. בפיהם של אנשי צוותו של ביידן יש סיפורים הרואיים על הימים הארוכים של עבודתו, ועומדים על כך שהוא ערני, מיודע וכשיר, ושהעיתונאי השואל על כך "לא היה מחזיק מעמד בפגישה של עשר דקות איתו". אבל כוונתם האמיתית היא, שאין להם תוכנית ב'.