עד לפני שנים אחדות האמנתי בכל ישותי בחובה שלנו כיהודים וכישראלים להפוך כל אבן כדי להגיע לקיום משותף עם ערביי יהודה ושומרון, חבל עזה, עם אנשי פלשתין. האמנתי כי הדרך היחידה לכונן שלום ולאפשר חיים של תקווה תעוגן בהסכם הוגן, בפשרות ובוויתורים מסוימים. כתבתי ופרסמתי שירים אופטימיים, השתתפתי כאורח במשכן הנשיא בכינוס האופטימיות במלאת עשור להסכם אוסלו. התמוגגתי מרוח השלום, מרוח הפיוס ואחוות העמים, האמנתי בתמימותי באדם, גם הפלשתיני, חלמתי שלום, התפללתי לשלום, האמנתי בשלום.
הפיכחון לא התרחש ביום אחד, זה היה תהליך איטי, כואב, מייסר, מלווה ברצח בלתי פוסק של יהודים חפים מפשע. הפיכחון התעצם אל מול אוטובוסים מתפוצצים, אל מול רצח תינוקות בעריסותיהם, אל מול מסעדות בהן משפחות שלמות של סועדים נרצחו על-ידי מחבלים מתפוצצים, אל מול עם המחנך ילדיו עוד ברחם אימם ויונק בחלב אמו שנאת יהודים ורצח עד להשמדה. האמונה באדם התנפצה לרסיסים, התקווה נותרה מושלכת בקרן זווית, פצועה ומדממת, מוטלת חפויה ומובסת לצד היונה הצחורה השחוטה.
הספק כרסם באמונה בשלום, הייאוש השתלט אט אט. התעקשתי לתת סיכוי לתקווה, ניהלתי שיג ושיח מתמיד עם הקול הפנימי הסוער שלי, שכנעתי את עצמי שאולי לא כולם שונאי יהודים ותאבי דם, אולי לא כולם רוצים לשלוח אותנו לים, אולי. הספק הזה חרך את נשמתי, הותיר אותי במשך תקופה ארוכה עם רסיסי אמונה ברוח האדם, כי גם הפלשתיני, משכנע את עצמי כי אסור לקבור את התקווה, אסור לוותר על הסיכוי, אסור להתייאש.
הספק קינן בי עד לטבח שבת שמחת תורה, עד למראות הזוועה, עד להבנת עוצמת שנאת האדם, עוצמת רוח התועבה הנוראה, רוח השנאה, רוח הרשע של הרוצחים, הטובחים, האונסים, העורפים, השוחטים, המבתרים, הבוזזים, השורפים, המבצעים וסייעניהם, תושבי יהודה ושומרון, עזה מחלקי הסוכריות והבקלאווה, מחלקי הכנאפה ומשמיעי הצהלולים, גיבורי פלשתין המגואלים בדם יהודים מכף רגל ועד ראש.
מאז טבח שבת שמחת תורה הענקתי גט כריתות לחלום על חיים משותפים, התייאשתי מהסיכוי לחיים של שלום עם מי שטבחו את בני עמי וצהלו על מותו. דמי עמי זועקים אליי מהאדמה. היום ברור לי מעל לכל ספק, כי טרם בשלה העת להקים ישות פלשתינית לצד מדינת ישראל, כל בר דעת מבין כי טבח שבת שמחת תורה יכול להתרחש באופן אסוני ובעוצמה גדולה הרבה יותר ביהודה ובשומרון, את בארי תחליף העיר כפר סבא, את זיקים תחליף העיר תל אביב, את כפר עזה תחליף העיר פתח תקוה, את שדרות תחליף העיר רמת גן, את חולית תחליף העיר עפולה, את אופקים יחליף היישוב גן נר.
המוטיבציה לפלוש למדינת ישראל, לטבוח ביהודים, להשמיד את היהודים, התעצמה לאחר "הצלחת" טבח שבת שמחת תורה, לכן הקמת מדינה פלשתינית אינה על הפרק בעת הזאת, לכן ברור כי בעזה חייבת להיות שליטה ביטחונית, לכן צריך להיות ברור כי מלחמה בגבול הלבנון היא רק עניין של זמן.
אחד מהם הוא ראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון לשעבר, רמטכ"ל לשעבר, אהוד ברק, החייל המעוטר ביותר בצה"ל, אשר הינו בר הפלוגתא מהקיצוניים ביותר לשנוא נפשו, ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בעוד נתניהו מנהל את המערכה עד לניצחון ישראל במלחמה על החמאס והחיזבאללה, מערכה נגד אירן והחותי'ם, מערכה לשחרור החטופים, מנהל אהוד ברק מערכה קשה ומלחמה בעצימות גבוהה נגד ראש הממשלה, ועל-פי תוכניתו כפי שפרסמה חובה להדיח ולהפיל את ראש הממשלה עד חודש יוני כדי לממש את תוכניתו של נשיא ארה"ב להקמת מדינה פלשתינית, תוך יצירת דה-לגיטימציה לממשלת ישראל הנבחרת מול ארה"ב, זה יהיה הצל"ש האחרון שיקבל ברק מהנשיא הפלשתיני נציג הפתח, חמאס, ג'יהאד איסלמי, ומהנשיא האמריקני.
העם בישראל בריא ברוחו, בנפשו, בתבונתו, רובו המכריע של העם היהודי מתנגד להקמת ישות פלשתינית רצחנית על סף ביתו, רובו המכריע של העם היהודי מסרב לפשוט צווארו למאכלת השחיטה של הפלשתינים, מסרב להישחט להיאנס, להישרף, למות.
כשאני שומע את המיעוט הקולני המוחא כפיים לממשל האמריקני, למדינות באירופה, לאיחוד האירופי, לאו"ם, הדוחף בעיוורון מוחלט להקמת מדינה פלשתינית, להשבת העזתים לבתיהם, כאילו לא הייתה כאן פלישה נוראית, אני תוהה בקול, מי אתם? מי אתם הפוסעים בעיוורון מוחלט, המאמינים כי מי שרצחו בטבח שבת שמחת תורה, מי שחולמים על השלכתנו ללא מצופים לים, ראויים לזכות בפרס על הרצון העז להשמידנו? לאהוד ברק וקומץ השונאים, הפתרונים.
