נקודת המוצא שלי נעוצה בספר קהלת פרק ט', הסבור שישנם מצבים, ש"טוֹבָה חָכְמָה מִגְּבוּרָה", (קהלת פרק ט', פסוק ט"ו) וש"טוֹבָה חָכְמָה מִכְּלֵי קְרָב" (שם, פרק ט', פסוק י"ח). כלומר, טובה חכמת המשא-ומתן המדיני המייגע, היודע עליות וירידות, מאשר הפעלת כל כלי הקרב, הכופים עלינו מציאות חיים מדממת ומכאיבה, הקוטפת חיי אנוש ומשתיתה מציאות של שכול ויתמות בבתים רבים בישראל. את תבונתו של קהלת יש להפעיל באלו הימים, כשאנחנו מנהלים את המלחמה הצודקת נגד החמאס הרצחני, שרצח ביום שבת י"ב בתשרי תשפ"ד, 1,400 יהודים, אנשי עמל ובני נוער שחגגו, ושכל "חטאם" בעיני רוצחי החמאס האכזריים היותם יהודים. אני מאמץ את החלופה האפשרית היחידה, אותה מציעה ארה"ב - הפסקת המלחמה והסדר קבע כולל לאחר המלחמה. החמאס לא ישלוט עוד בעזה וישראל תהיה חלק מתהליך שלום אזורי עם סעודיה והרשות הפלשתינית ותהיה חתירה לפתרון שתי המדינות. לשם כך יש להאזין לא רק להצעות של הממשל האמריקני אלא להקשיב היטב לספר הספרים של העם היהודי ולאמץ היטב את פרק ט' בספר קהלת, שטובה החוכמה המדינית מהגבורה וטובה החוכמה מכל כלי הקרב, שטובה חוכמת השיח המדיני מהפעלת כלי הקרב, לשם כך יש גם לאמץ הצעת ארה"ב, מדינה ידידותית לישראל. ממה שקרה ביום י"ב בתשרי תשפ"ד ובמהלך המלחמה הצודקת, שאנחנו מנהלים כבר 168 ימים, אני מאמץ בכאב את התובנות, הנובעות ממגבלות הכוח שלנו, ולכן יש, לדעתי, לבחון הסכם עם פלשתינים המוכנים להכיר בקיומו של בית לאומי יהודי בארץ ישראל. אני מבין ללבו של כל אזרח ישראלי, החש השפלה בהעדר נקמה על טבח אכזרי של 1,400 יהודים, שבוצע בעשרים ושניים ישובים כפריים ביום י"ב בתשרי תשפ"ד. אני מבין ללבו של כל מי שמגנה את הצעותי להפסקת המלחמה ולהסתייע במעצמה כמו ארצות הברית למצוא מוצא מדיני, רק לא להיות יותר בתוך מציאות מדממת, הגובה מחירים מכאיבים בבתים רבים בישראל המבכים על קטיפת חיי יקיריהם. אני מציע את הצעתי במציאות שלמעשה המלחמה כבר דועכת ושחרור החטופים עבר לערוץ של משא-ומתן מדיני, ושתושבים רבים חוזרים לבתים מהם נמלטו בדרום הארץ ובצפונה, למרות שעדיין מרחפת סכנה לחייהם.