סיליה קסטין, ילידת ברזיל, חברת קיבוץ געש פרסמה ספר שירה רביעי בשם "התנים שותקים הלילה". שם הספר מציין את שתיקת התנים שהם חיה לילית, שבאופן קבוע מייללים את יללתם בלילות, בהכרזה שזהו לילה מיוחד, שבו לא נשמע קולם של התנים. מהו הלילה הזה, השונה כל כך? בדרך כלל היללות הן לציון טריטוריה של בעל החיים שחי בקהילה משלו. בכותרת זו המשוררת מכריזה שהלילה הזה שונה, זהו לילה שבו קיימת התבוננות פנימה ליחיד בתוך הקבוצה, אין צורך בהשמעת היללות. דווקא מתוך השקט הזה או מתוך הפחתת הרעשים החיצוניים תכתוב המשוררת. כותרת הספר יוצרת גם הרמז לעמוס עוז, לספר הסיפורים הראשון שלו "ארצות התן" שבו ליללות התנים הייתה חשיבות במרקם הסיפורי. בקריאת שיריה של סיליה קסטין מגלים את תמונות התשתית ליצירתה. מיד כשמתחילים לקרוא את הספר פוגשים את ההודיה ואת תפיסת העולם שהתפתחה בעולמה של היוצרת. את הספר הזה שהוא הרביעי במספר היא מקדישה להוריה. "לאמי, רות פרויליך ולאבי, יוסף בקרמן. זיכרונם לברכה הכתיבה העניקה לי את ההבנה, הפיוס והסליחה, תודה שיצרתם אותי, חיי מאושרים." בווידוי הזה בפתחו של הספר, שבו היא מנהלת דיאלוג של פיוס והכלה עם אלה שבעולם האחר, היא מתוודה "לקח לי להבין שנים שחיי מאושרים." זהו וידוי ובקשת סליחה. באמירה הזו היא יוצרת קרבה אליהם גם בהיותה בגיל הזה, בו עושים כבר סיכום חיים ומתקרבים לעולם האחר. שיריה של סיליה קסטין מהודקים ומבטאים את עולמה הפנימי של משוררת. השירים הראשונים מתארים את הקונפליקטים הפנימיים, את החיים בדואליות, כמו מסתתרת בתוכה דמות נוספת, אבל זוהי הדואליות של היוצרת, זו שנאבקת בזהויותיה. עמ' 8 "הַלַּיְלָה / הִיא שׁוּב בָּאָה אֶל מִטָּתִי / הָאַחֶרֶת. אֲנִי מִתְחַנֶּנֶת אֵלֶיהָ שֶׁתֵּלֵךְ / אֲבָל הִיא גּוֹנֶבֶת אֶת הַכַּר / מִמְּרַאֲשׁוֹתַי / וּמַבְרִיחָה אֶת שְׁנָתִי / אֶל תּוֹךְ פְּחָדַי וְדַאֲגוֹתַי / הַמַּמְתִּינִים לְכִבּוּי הַמַּחְשָׁבוֹת." או בהמשך "הַבֹּקֶר / הִיא סֵרְבָה לָצֵאת מִבֵּיתִי / וְנוֹתַרְתִּי עִמָּהּ / לִטְעֹם מִמֵּי הַבְּאֵר הָרְעִילִים / וְלִגְרֹס בְּשִׁנֵּינוּ / אֶת סַלְעֵי הֶעָבָר / וּלְהִוָּלֵד מֵחָדָשׁ / נְטוּלוֹת אַשְׁמָה." מהו אותו עבר שמטריד את היוצרת? היא מבינה שאין צורך להיפרד מן הדילמות שלה אלא לחיות עימן. אם בלילה הדירו שנתה וכמו צמחה דמות נוספת הרי בבוקר היא כבר משלימה עם היותה כזו, היא תיוולד מחדש נטולת אשמה. זו כבר תובנה חדשה שצומחת מתוך ההתבוננות בעבר הקשה בעיניה. אך כפי שכתבה בהתחלה היא בעניין תובנות וריפוי עצמי. בהתקדמות עם התובנות הללו מזמינה סיליה קסטין את הקוראים בתהליך חשיפה להכיר את העבר שלה. היא מקלפת שכבות ונוגעת בעבר, מתארת את ההורים בעולם הזה שכבר הגיעה זמנם להיחשף. כשקוראים את השיר "נושאי הצלב" בעמ' 11 מתבררים שורשיה של היוצרת. " אִמִּי נוֹלְדָה / מֵעֵץ הָאַשּׁוּחַ וְהַסְּנֶה הַבּוֹעֵר, / אֲבָל סָבָתִי הִמְשִׁיכָה לְהַפְלִיא / בַּהֲכָנַת עוֹף מְמֻלָּא בִּבְשַׂר חֲזִיר. / סָבִי לֹא נָגַע בַּתַּבְשִׁיל, / מְסָרֵב לְטַמֵּא אֶת קֵבָתוֹ. / וְאִלּוּ אִמִּי הָלְכָה / בויה דּוֹלוֹרוֹזָה שֶׁל אָבִי. / וּמֵאָז אָנוּ הַבָּנִים / נוֹשְׂאִים אֶת הַצְּלָב עַל גַּבֵּנוּ." כששאלתי את סיליה כדי להבין את המסלול שעשתה סביב הדת הבנתי מן המשוררת, שתהליך הגיור של אימותיה היה סבוך. סבתא התגיירה, אחר כך לא הכירו בגיור וגם האם הייתה צריכה לעבור גיור. השיר הזה מבטא את הקונפליקט בנשיאת הצלב בעולמן של בנות הגיור. המאבקים בין העולמות - בין היהדות לבין הנצרות - שהיו קיימים בבית הסבים נמצאים בשיר הזה. הסב לא רצה לגעת במאכלים שלא היו כשרים. מה שסיפרה לי המשוררת הפתיע עוד יותר, שכן המשפחה עלתה לישראל והשאירה את אביה בברזיל בעקבות אחיה, שהיה "החלוץ" שהתיישב בקיבוץ געש. כשקוראים את השירים ומבינים את היותה של המשוררת אחרת, הם מקבלים משמעויות נוספות. היא אחרת כי היא אינה מכאן, שורשיה רחוקים מכאן, היא אחרת בהיותה זרה במקום הזה, היא מבטאת את הזרות הזאת של אימה גם בשירים וההבנה שלה את עולמה של האם מחלחלת אל השירים כנראה מתוך התהליך הפנימי שהיא עוברת עם עצמה, תוך כדי ההתבוננות בתהליכים שהיא בעצמה עוברת. מעניין גם שאין בשירים כותרות אלא כוכביות, המשוררת כמו כותבת לנו פתקים קטנים, סימני דרך שנוכל להיכנס לקרוא ולפענח את הכותרת. צריך לקרוא בעמודים הללו עמוק בשירים כדי לזהות שאלה השירים הרקומים על אימה של המשוררת. עמ' 11, 12, 13, 15, 16, 17, 20, 22, 23, 26, 29 בשיריה אלה היא מתארת את נטישת האב במולדת האחרת ואת היותה זרה כאן. המשוררת בין זרים, זהו מוטיב חוזר בשירים. היא כמו כותבת גם רקוויאם לעצמה, משתפת את הזיכרונות שלה שמתפוררים בניסיון לאצור את הרגעים הללו שחלפו. ובתוך החיים החדשים שנוצרו כאן היא גם רואה יופי. "עוֹד מֵרֶחֶם אִמִּי / חָלַמְתִּי עָלֶיךָ / מְחַפֶּשֶׂת אוֹתְךָ / בְּכָל כִּכְּרוֹת הָעִיר". מציאת הזיווג שלה הרחק ממולדתה היה גורל שנקבע עוד בטרם נולדה. השיר בעמוד 12 מתאר את האם באופן דואלי, "אִמִּי מַפְלִיגָה / מֵחוֹף מִבְטָחִים / אֶל אִיִּים שֶׁהִיא בּוֹדָה מִדִּמְיוֹנָהּ / וּבְעֵינַיִם רְדוּפוֹת הִיא הוֹזָה / יְצוּרִים הַמְּאַיְּמִים לְהַעֲנִישָׁהּ ---אִמִּי פּוֹרֶשֶׂת זְרוֹעוֹת. / גּוּפָהּ מְבַקֵּשׁ נֶחָמָה --- אֲנִי אוֹחֶזֶת בְּיָדָהּ / וּמַזְכִּירָה לָהּ / אֶת הַשְּׂמִיכָה הָרַכָּה / שֶׁכִּסְּתָה אוֹתִי בְּיַלְדוּתִי." בתחילת השיר האם עוזבת מקום בטוח אבל יש לה עיניים רדופות, תחושת חטא, צריך להענישה. אימה של המשוררת עושה מעשה של התרחקות ממקום שהיה לה למקום אחר, ומי שמנחם אותה היא המשוררת שמזכירה לה את גדולתה ואת היכולת שלה להגן על בתה. התהפכו התפקידים והבת עדיין זוכרת לאימה את תפקידה החשוב כאם מגוננת. בשיר בעמ' 13 שהוא שיר קצר מאוד מבטאת היוצרת יחס מורכב, ואם נחזור לכותרת הספר שהיא כותרת יחידה לספר, הרי שכל הספר הוא למעשה פריצת השתיקה של התנים והדוברת היא המייללת כאן במקום התנים, "הֲרֵי הַלַּיְלָה נוֹלְדָה לִי שְׁלִישִׁיָּה: / הַנַּקְמָנִית שֶׁהָרְגָה אֶת אִמִּי / הַחוֹלֶמֶת שֶׁהִרְחִיקָה לְהֹדּוּ / וְהַמּוּסָרִית שֶׁהֵאִירָה אֶת לִבִּי / שֶׁהִרְבָּה לַחֲלֹם. --- מַחְשָׁבוֹת טוֹרְדוֹת אוֹתִי הַלַּיְלָה." הנה התשובה לשתיקת התנים - היא המשוררת באה חשבון עם עצמה ביחסיה עם אימה, עם אבותיה, עם רגשות האשמה ועם חוסר השקט שליוו אותה כבת. בהמשך כשהיא כותבת אל נמען ניתן להבין שזהו גבר. אני משערת שזהו אביה שנעזב שם כי היה שיכור. דווקא הוא לא רצה לעזוב את חוף המבטחים ולהגיע לארץ ישראל, דווקא הוא שהיו לו שורשים ביהדות ושמר כשרות נשאר מאחור. ומה עושה משוררת? שבה אל הילדות, אל הילדה שהייתה, כמו בשיר בעמ' 16. בפשטות היא כותבת "הַיַּלְדָּה בִּי / צוֹלֶלֶת אֶל תּוֹךְ שִׁיר / לְהַעֲלוֹת מֵהַתֹּהוּ אֶת אִמִּי / שָׁם אֲנִי צוֹרֶבֶת מֵעֶצֶב לִבִּי / מֵטָפוֹרוֹת נוֹטְפוֹת דָּם. --- וְאוֹתָהּ הַיַּלְדָּה / שֶׁחוֹרֶטֶת יֵאוּשׁ בְּשִׁירֶיהָ / מְנַסָּה לִשְׁכֹּחַ אֶת שִׁכְרוּתוֹ הָאַלִּימָה שֶׁל אָבִי. / שֶׁכְּמוֹ קַעֲקוּעַ בִּלְתִּי נִמְחָה בְּנַפְשִׁי. / עֲדַיִן טְבוּעָה בִּי." בשפה ברורה, מתוודה הדוברת על העבר בבית הוריה ועל רצונה לחמול על האם, על החיים שהיו ונשארו חקוקים בליבה, וכפי שנאמר אלה תמונות התשתית של המשוררת. הרי שירה אמיצה צריכה לגרום לקורא איזו תחושה כלשהי, לעורר אותנו לתגובה כלשהי, ואני מברכת את סיליה קסטין על ספרה הענוג, שנערך במגע ידה של משוררת חשובה מאוד, ציפי שחרור. ברכות לך, אפשר להתעמק בספר הזה, שהוא קטעים קצרים של שירה שרוצה לספר המון, הרגשתי תוך כדי הקריאה שרציתי לדעת עוד על סיליה, על עולמה, על חייה בעבר ובהווה, וסיליה העניקה הצצה קטנה, פתחה את הלילה לפני הקורא, פתחה וסגרה. כמו בעד חריצים יכולתי רק להציץ.