תיאטרון האבסורד שחגג כאן שנים, בחסותו של מנחם בגין שהמציא את שיטת השחרור הסיטוני משירות בצה"ל, נגמר. השבוע ירד עליו המסך. עד עכשיו התנהל התיאטרון כך: בא בחור בן 18 ללשכת הגיוס, ומודיע בלי בושה: "אני לא מתגייס. אני חרדי". ופקיד הגיוס הצה"לי מחייך מולו בהבנה: "אין בעיה. אתה משוחרר. תחזור לישיבה". אבל הבחור החרדי שלנו מתחלחל: "רק רגע, יש בעיה. אני לא רוצה ישיבה. אני לא מסוגל. אני רוצה ללמוד מקצוע, ומוכן עד אז לעבוד בכל עבודה: טבח בכשרות מהודרת, מלמד תינוקות, נהג, משהו". וכאן בא הסוויץ' בעלילה. פקיד הגיוס מסביר ברצינות: "אם אתה לא חוזר לישיבה, אתה מתגייס. תבחר. או צבא או ישיבה. אין דרך שלישית". והבחור המסכן שלנו נאנס לחזור לעיר המקלט היחידה המאפשרת לו להשתמט מגיוס. הוא לא ילמד מקצוע. הוא גם לא ילמד תורה. רק יבזבז את זמנו עד גיל 26 ואז כבר יהיה מאוחר. בגיל 26 כבר תהיה לו משפחה והוא לא יהיה פנוי ללימודי מקצוע. באין מוצא אחר, הוא ימשיך להתייבש בכוילל ויחיה מתקציב המדינה ומעבודתה של אשתו (הוי, הפרדוקס החרדי: הגבר, שמחויב מכוח הכתוּבּה ומכוח תקנות חז"ל לפרנס את אשתו וביתו, הופך לבטלן שתלוי באשתו המפרנסת. עולם הפוך!); או שבכל זאת ייצא לעיסוק נחות ששכרו אינו בצידו. וכך הופך צה"ל לצג"ל - צבא הגיוס לישיבות. צג"ל הוא הגורם העיקרי להזרמת כוח אדם שמתקשה בלימוד, אל בין כותלי ערי המקלט הישיבתיות, 'היכלי התורה', על חשבון עם ישראל. אבסורד מוחלט. ראשי הישיבות אגב הבינו מאוחר מדי כי הבחורים שאינם באמת לומדים, ושהפכו את הישיבות לעיר מקלט, מהווים בהן גורם חינוכי הרסני. התחכמו העסקנים והקימו להם ישיבות מיוחדות לנושרים. כלומר, לא באמת ישיבה, לא באמת תורה, לא באמת לימוד, אבל עיר מקלט. כיום מפרנסת המדינה 130 ישיבות מיחדות לבטלנים שלא מתגייסים, בהן מכלים זמנם 8,300 בטלנים, מְבַלֵּי עולם, אוכלי חינם, והכל על חשבון מדינת ישראל וציבור משלמי המיסים הנושאים גם בעול הביטחון. חלם זה כאן. מצד שני, צריך להיות ברור: ההנהגה החרדית - הרבנים והעסקנים - לעולם לא יאפשרו את גיוסם לצבא של תלמידיהם. ימכרו לך סיפורים שונים לגבי מקור הסרבנות: החל מהסירוב להזדהות עם המדינה הציונית (במובן הכוזב שהחרדים תופסים את הציונות) ועד הקושי של אדם חרדי לחיות באווירה הצבאית, עם מזון שכשרותו מפוקפקת (מבחינתם), עם החשש שיתחלן ל"ע, ועם נשים פתייניות רחמנא ליצלן. אבל כל אלה הם נימוקים משניים. הנימוק המרכזי, הסמוי אבל הכי אמיתי, היא האימה הנוראה מפני תופעה שמגולמת בביטוי לא מוצלח שהמציא שר הביטחון הראשון דוד בן-גוריון: כור ההיתוך. אם ב"ג חלם שצה"ל ייהפך לפס היצור של צברים יפי בלורית ותואר, הרי בעיני מנהיגי החרדים זוהה החזון הבנגוריוניסטי כחלום בלהות מפלצתי. ואל נזלזל בסיוט הזה. הפוביה הזו איננה מופרכת. יש בהחלט כאלה שאינם מצליחים לצאת מכור ההיתוך אל החיים האמיתי, נאמנים לאורח החיים שעימו הגיעו אל פתחו. אפילו רב ציוני דתי למהדרין, הרב ד"ר רחמים זיני, ראש ישיבת ההסדר בחיפה, הטוען כי "סירובם של החרדים להשתתף בהגנת העם הינה פשע תורני חמור, שאין לו מחילה", מכיר במצוקת כור ההיתוך: "מדוע לדרוש מהחרדים לנהוג בטיפשות שלנו? אנו בוגרי הציונות הדתית וישיבותיה, שהשארנו על הקרקע כ-50% מקורבנות המלחמה, לא רק שאיננו מקבלים את המגיע בזכות למגזר זה, אלא גם לא זוכים להתחשבות אפילו לא בשמירת השבת (מחייבים חיילים לחלל שבת ללא הצדקה הלכתית), ועוד פחות בקידום קציננו מעל דרגה מסוימת?... לבריונות החילוניזם בצה"ל, יש פתרון אחד: בריונות נגדית, זו שהעולם החרדי מציג בהתנגדותו למה שהיה מסכים לו, אלמלא ריחף מעל הגיוס איום רוחני". מילות המפתח שמונחות ביסוד הסרבנות החרדית הן אפוא - כור ההיתוך. סלק מהתודעה את תפיסת כור ההיתוך, ויתחילו לדבר על התגייסות לטובת צרכי הביטחון. שהרי החרדים מכירים ככלות הכל בכך שאנו בעידן של הצלת ישראל מיד צר וזו העת שבה כלה יוצאת מחופתה וחתן מחדרו, כמצוותו של משה רבינו כלפי בני גד ובני ראובן. לנישה הזו של 'הכל, רק לא כור היתוך צה"לי נכנסת שרת ההתיישבות והמשימות הלאומיות אורית סטרוק, האחראית גם על השירות הלאומי אזרחי. היא פועלת לפתיחת מסלול ייחודי לחרדים בתוך מפעל השירות האזרחי לאומי. במסגרת זו יוכלו חרדים לשרת ללא מדים, ללא טקסיות צבאית, ללא התרחקות מהקהילה, במסגרות אזרחיות נטו, דו-או תלת שנתיות, עם דמי כיס והכרה ממלכתית בשירות זה, באופן שיאפשר לבוגרי מסלול זה לרכוש מקצוע, או להשתלב בלימודי מקצוע ולפרנס בכבוד את משפחותיהם. סטרוק מגלה כי המסלול הזה כבר משמש בחורים חרדים המעוניינים לתרום לחברה וביטחונה, וגם מזכה אותם בזכויות המוקנות למתנדבי השירות הלאומי, המאפשרות השתלבות רכה בחברה הישראלית. כבר השנה משרתים במסלול זה 1,370 חרדים, בתחומים חיוניים ומפתיעים - יחידה 8200, המוסד, השב"כ, המשטרה ותחומים ביטחוניים אחרים לשביעות רצונם של הממונים אליהם. "ואלה לא שבאב'ניקים", אומרת סטרוק. "הם באים מההארד-קור החרדי, המעולים שבמעולים". סטרוק טוענת כי בכל המוסדות הללו והאחרים (למשל נהגי ציוד כבד וטנקים - תפקיד עליו 'השתלטו' הערבים) קיים מחסור אקוטי בכוח אדם, בעל מוטיווציה. למשל: המפגע שפעל בבקעת הירדן, התוודה בפוסט שכתב לפני היציאה לפיגוע הקטלני על הליכתו להיות שאהיד, אבל הפוסט לא יורט, מחמת ההתמקדות בעזה. חולית טרור שהתארגנה בסכנין יורטה רק בזכות מסמכים שנמצאו בעזה, ולא נחשפה מראש ברשת, רק מחמת מחסור בכוח אדם לניטור מה שאיננו עזתי. שאלה: האם באמת יוכלו אברכי המשי לנטר ברמה גבוהה פוסטים כתובים ערבית? סטרוק: "בוודאי. אלה שכבר נקלטו בזרועות הביטחון למדו את השפה במהירות. הרי הדבר היחיד שבטוח יש להם, זה הראש היהודי". שירות אזרחי התנדבותי לחרדים, ללא מדים, ולעיתים בתוך הקהילה, יכול להיות המסלול הבטוח, תרתי משמע, שמובילה סטרוק לטובת הצטרפות חרדים עמוסי מוטיבציה לחברה הישראלית, מבלי שיעברו את משברי כור ההיתוך.