קריאתו של נשיא הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו סם בן שטרית לרשויות המקומיות לבטל השנה את חגיגות המימונה ההמוניות בפארקים נוכח המלחמה, העלתה שוב לסדר היום הציבורי את הדילמה הערכית-מוסרית שכולנו מתחבטים בה מאז השבעה באוקטובר: האם לקיים אירועים במרחב הציבורי או להזדהות עם החטופים, בני משפחותיהם וזכר הנופלים. השאלה הגדולה הזו מתגלגלת כמו תפוח אדמה לוהט ועולה מעת לעת, סביב לוח השנה והמועדים שבו. רק לפני מספר שבועות עסקנו שוב בשאלה הזו, סביב קיום העדלאידע המסורתית בערים רבות ברחבי הארץ. כעת אנו מתקרבים אל המימונה, החג הצבעוני, הססגוני והטעים שכולנו אוהבים לאהוב והדילמות כבר עלו. האם לערוך אירוע גדול בפארקים כמיטב המסורת או להסתפק במפגש מצומצם בחיק המשפחה? האם שמחה וריקודים המוניים או מפגש סולידי עם חברים? טיעונים משכנעים ומנמקים יש לשני הצדדים. קיימת גם העמדה שגורסת שאפשר פשוט לעשות משהו באמצע, בין לבין. מצד אחד לא לוותר על האירוע ומצד שני שלא יהיה נוצץ מידי. ללכת עם להרגיש בלי. המלחמה הזו תיחרט בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל כאחד מהאסונות הגדולים שידענו. רק השבוע הציג דובר צה"ל את נתוני המלחמה לציון חצי שנה למערכה. המספרים קשים וכואבים: 600 חללים, מעל 3,000 פצועים, עשרות אלפי משפחות עקורות ומפונות מבתיהם מצפון ומדרום, כאשר איש לא יודע לומר מתי יחזרו לבתיהם. וכמובן 136 חטופות וחטופים בשבי חמאס, מבלי בדל מידע על גורלם. כל זה לצד הנזקים העקיפים של המלחמה ובעיקר הפגיעה הקשה בכלכלה ובעסקים, מנוע הצמיחה של הפריפריה בצפון ובדרום. עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד, כך אמר החכם באדם. מעל 45 שנים הייתה לפדרציה העולמית של יהדות מרוקו את הזכות להנחיל ולהוביל את המימונה לבתים רבים בישראל. מדן ועד אילת נערכו ברבות השנים אירועי מימונה מרכזיים בפארקים ובחורשות, במתנ"סים ובאולמות התרבות עם מיטב אמני ישראל, ראשי המדינה ופוליטיקאים שנהרו להתכבד במופלטה ומתוקים. במהרה הפכה המימונה מחג של יוצאי צפון אפריקה לחג לאומי של כל בית ישראל. יהדות מרוקו יודעת להביע הזדהות, אמפתיה ולהביע סולידריות חברתית. כעת צו השעה מחייב אותנו להוריד את גובה החגיגות ולהתכנס יותר אל חיק המשפחה והחברים באירועים יותר צנועים ורגועים שיכולים 'לעבור בגרון של כולם'. בדילמה הערכית-מוסרית הזו, העמדה צריכה להיות מאוד ברורה. את חגיגות המימונה ההמוניות השנה יש לבטל. לא עת שחוק היא. אי-אפשר להישאר אדישים לכאב, הצער והסבל שעוברים על משפחות החללים, החטופות והחטופים והתושבים שנעקרו מבתיהם. הקריאה של נשיא הפדרציה בן שטרית היא חשובה גם בניסיון לאחות את הקרע שנוצר בעם סביב המלחמה. ההפגנות ברחובות על סוגיית שחרור החטופים וההפגנות על חוק הגיוס לחרדים רק מלבות עוד את הפילוג בעם. אם קריאה זו של בן שטרית תיפול על אוזניים קשובות ונצליח לתרום ולו במעט לאיחוי הקרע, דיינו. השנה ניקח פסק זמן מהמימונה ונתכנס לאירועים מצומצמים יותר כשבליבנו החטופות והחטופים, המשפחות היקרות והחללים שנפלו. בשש אחרי המלחמה, נחזור להפקות הגדולות.