"וואו!"...זו המילה היחידה שהצלחתי להוציא מפי אחרי שכתוביות הסיום של "האביר האפל" עלו.
ולא שלא היה לי מה להגיד, היו לי הרבה דברים טובים להגיד אך לא יכולתי, הייתי פשוט המום, מרותק לכיסאי עם עיניים פקועות לרווחה, והדבר הראשון שעשיתי היה פשוט להרחיק את עיני מהמסך, לנתק את כבל ההיפנוזה שהייתי שרוי בה למשך שעתיים ושלושים ושתיים דקות!!!!!!
"האביר האפל" (באטמן - כריסטיאן בייל), "האביר הלבן" (התובע המחוזי הארווי דנט - אהרון אקהרט) וההוא עם השפם (מפכ"ל ג'ים גורדון - גארי אולדמן) נלחמים בעולם התחתון של גות'האם ונשבעים לשים את כל מנהיגיו מאחורי סוגר ובריח.
לעזרת ראשי המאפיות מגיע "הג'וקר" (הית' לדג'ר) והמצב מדרדר. מדרדר מאוד. וכולם מדרדרים איתו.
זו העלילה ב"האביר האפל", אבל ממתי כריסטופר נולן נצמד לעלילה?
הסרט אומנם עוסק בכל האנשים המוזכרים לעיל, אבל זה לא באמת העניין. גם באטמן הוא לא העניין פה. הג'וקר מתקרב אך הוא גם לא ממש העניין. העניין בסרט הגאוני של הבמאי הגאון ושל התסריטאי הגאון הוא רשע טהור החי רק בשביל הרשע (הג'וקר), טוב טהור החי בשביל הטוב (הארווי דנט) ואיש העטלף החי בין החוקים ומה קורה כאשר הם מתנגשים והתפקידים מתהפכים. (הג'וקר תיאר את זה ככה:"זה מה שקורה כאשר כוח בלתי ניתן לעצירה, וכוח בלתי ניתן לתזוזה מתנגשים.")
קודם כל אני חייב להגיד שיש פגם אחד בסרט הזה, והוא שכריסטיאן בייל קצת עייף. הוא מדבר בהתנשמויות כבדות ובתור באטמן קצת קשה להבין מה הוא אומר (למרות שגם בלי המסיכה, האס השורקת שלו קצת מעצבנת)
כפי שאמר כריסטופר נולן, בסרט הזה באטמן "מאוזן"; בסרט הראשון הוא ניסה למצוא את המינון הנכון בין חיי הלילה שלו בתור באטמן (להרוג או לא להרוג, זו השאלה?), ובין חיי היום שלו בתור העשיר ברוס ויין (להשוויץ או לא להשוויץ, זו השאלה?), אך ב"האביר האפל" הוא כבר מצא את המינון הנכון; בתור באטמן הוא אינו מסוגל להרוג את אויביו (למרות שבהחלט אפשר לראות שהג'וקר גורם לו לאבד את עשתונותיו, או כמו שהוא מתאר את זה: "נראה לי שאצטרך להפר את חוקי היחיד") ובתור ברוס ויין הוא מסתובב עם כל הכוכבות של העיר, אך לא מפזר את כספו בצורה בזבזנית וראוותנית מדי.
בסרט הקודם, "באטמן מתחיל", גות'האם התאפיינה באלימות מזעזעת, שחיתות נוראית ורחובות מלאים בפשע; דברים שהפכו את העיר לדמות, שגילתה את אופי הסרט רק ממבט עליה. בסרט הזה, העיר נהפכה לסוג של שיקגו, מלאת פשע, אך לא ברמות הנוראיות בהן גות'האם מצטיירת בכל הקומיקסים והסרטים של באטמן.
זה נכון שבאטמן שם כדי להשליט סדר, אך כבר בתחילת הסרט, דואגים האחים לבית נולן (שכתבו את הסרט) להראות לנו, שהסימן של באטמן תמיד בשמיים, אך הוא לא מספיק להגיע בזמן לכל מקום שבו יש פשע, שידו אינה משגת עוד מלהציל את גות'האם מפושעיה, אבל יש לזה סיבה טובה. קוראים לה הג'וקר.
עם כזו דמות כתובה מצוין, ומשוחקת בצורה כמעט מושלמת, את מי זה מעניין לראות את באטמן ואת הניסיונות הכושלים שלו להציל את גות'האם!
שלא כמו בסרט הקודם שבו כיכבו הג'וקר ובאטמן ("באטמן" מ-1989), בסרט הזה לשניהם זמן מסך בערך שווה (ב"באטמן", למייקל קיטון שגילם את איש העטלף היו בערך חמש דקות מסך על כל עשר דקות של ג'ק ניקולסון, שגילם את הג'וקר). בעוד שבסרט הקודם לניקולסון באמת הגיע כל הזמן העודף (לא רק בגלל איך שהוא שיחק, אלא יותר בגלל איך שקיטון לא שיחק), בסרט הזה, עוד קצת מהג'וקר, ודעתו של הקהל כבר הייתה נטרפת; פשעיו המזוויעים והמטונפים, מלווים לעתים בצחוקו המצמרר ואהבתו הלא שפויה לרצח, הניעו בי רצון עז ובלתי נשלט להקיא.
בייל הוא הברוס ווין הטוב ביותר שהיה עד היום, אפשר להאמין לו שהוא לוחם הצדק בלילות והעשיר המסתורי ביום (לא כמו קיטון חסר הכריזמה, או ג'ורג' קלוני עם עודף הכריזמה, ששיחק את הדמות בריחוק מסויים, ובוודאי לא כמו קילמר, שהדבר הטוב היחיד שאפשר להגיד עליו הוא שהשם ברוס מתאים לו), אך זה לא ממש עוזר לו כשמולו יש את הג'וקר האולטימטיבי; לא ליצן קצת מופרע וקצת רצחני, כמו ניקולסון, אלא רוצח מופרע וקצת ליצני שמשוחק בצורה הטובה ביותר שאפשר לדמיין.
גם בשלוש השניות שבהן הג'וקר ללא איפור ובהחלט ניתן לזיהוי בתור השחקן המנוח, הוא אינו הית' לדג'ר, הוא הג'וקר בכל רמ"ח איבריו וצלקותיו; הוא נכנס לדמות בצורה שלא תיאמן. כולם זועקים מועמדות לאוסקר מפני שבאמת מגיעה לו.
בלי שום ספק, הכוכב האמיתי של הסרט אינו אחר מאשר הג'וקר המופלא, שמהפנט אותך, גורם לך לצחוק מבדיחותיו המרושעות בבושה, וגורם לך בחילה מפשעיו הנוראיים ומעוררי החלחלה (לא במקרה זהו סרט הבאטמן הראשון שאינו מכיל את שמו של איש העטלף בכותרת).
אפילו המוזיקה, שבדרך כלל בסרטי קומיקס היא קצת צורמת, לא ממש מפריעה לסרט הנ"ל; האנס זימר, שבדרך כלל כל היצרות שלו נשמעות אותו דבר (נראה אתכם מוצאים את ההבדלים בין הפסקול של "גלדיאטור" ו"שודדי הקאריביים"), הצליח לכתוב מוזיקה קצת יותר מקורית, כנראה בזכות זה שהיה לו שותף מוכשר בדמותו ג'יימס ניוטון הווארד.
הסרט הזה הוא ללא ספק כבר מעבר לסרט קומיקס (אבל כמובן שהוא אחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר אי פעם, אם לא הטוב ביותר), זהו סרט דרמה מכובד, המכבד את יוצריו, ובהחלט מכבד את שחקניו.
הרחק מיצירותיו הצבעוניות ודחוסות המידע של סטן לי, והפקות הענק הילדותיות של אבי ארד, קם לו במאי אמיתי, עם תסריט אמיתי, והרים סרט באמת ענק.