שאון התותחים נדם. אך שדה הקטל לא נתייתם. הלמות הפגזים הפיזיים מתחלפת בהלמות מילולית.
כולם מחפשים אשמים.
נכון, המלחמה הזו גבתה קרבנות. נכון, היו הרבה מחדלים, במיוחד בתחום ציוד אנשי המילואים והגנת העורף.
אבל היו לנו כאן הרבה מנצחים – כל אותם חיילים מלאי התלהבות ומסירות נפש עצומה, שעשו את מלאכתם באמונה שלמה, תוך לקיחת אחריות מלאה ומחוייבות מלאה.
החיילים האלה הם הניצחון של המלחמה הזו.
כל אלה שהיו ממונים על החיילים הלוחמים יצטרכו לתת את הדין.
מראש הממשלה ועד לרמטכ"ל.
אבל אלה שלחמו הוכיחו לכולנו שיש לנו על מי לסמוך.
שהחיילים שלנו לעולם לא יפקירו אותנו, שהם לוחמים ללא חת, ושום דבר לא מרתיע אותם מלבצע את משימתם.
ובאשר לביקורת הציבורית.
נכון שהיו הרבה מאוד מחדלים, שאין המקום לפרט כאן את כולם. נכון שצריך להסיק מסקנות ולהפיק לקחים.
אבל הטון שלנו, של המבקרים, לא צריך להיות טון של האשמה, אלא טון של ביקורת בונה.
אם נאמר את דברנו ממקום של נטית שכם לעזרה, ולא ממקום של הטפה ו "נו נו נו", ייתכן שזה יקל על אלה שעשו את השגיאות להודות בטעויות שעשו.
האוירה הציבורית הנוטה ללינץ' גורמת לכל המעורבים בדבר לטייח, לא להודות באשמה, להאשים אחרים, ולשאר תופעות של חוסר לקיחת אחריות ציבורית.
אדם הנושא בתפקיד ציבורי צריך לדעת שהוא חשוף לביקורת, ושמותר לבקר אותו על כל דבר.
מצד שני, אלה המבקרים אותו צריכים לעשות זאת בטון המאפשר לו "לרדת מן העץ".
במדינה שלנו לא נהוג לקחת אחריות על מחדלים. אנשים מכהנים בתפקידים ציבוריים וממשיכים לתפקד בהם גם לאחר שהתגלה קלונם.
לא רבים לוקחים דוגמא מפרשת חשבון הדולרים בשווייץ של לאה רבין, אשר בעקבותיו קם ראש ממשלה והתפטר, ביושר ציבורי שאין כמותו.
מה שאני מנסה לומר הוא, שנכון שקברניטי העם טעו כאן, ובגדול. אבל כולנו בני אדם וכולנו יכולים לטעות. נכון גם הוא שאם איש ציבור טועה, הנזק גדול הרבה יותר מאשר אדם פרטי טועה.
אבל אף אחד מאתנו אינו מחוסן מטעויות.
אם נהיה יותר מלאי חמלה והתחשבות אל מנהיגינו, ייתכן והם יודו יותר בקלות בשגיאות שעשו ויסיקו את המסקנות המתבקשות.
