מראשית המערכה הזאת נחשפנו לעובדות רבות כואבות שלא ידענו, או שלא רצינו לדעת עליהן, וזה בתחומים שונים של חיינו ומציאות קיומנו.
אנו נדרשים עתה להרים את הראש להסתכל באומץ במראה, כאותו לוחם פצוע ראש, שמתעורר לראשונה בבית החולים ולראשונה מביט באומץ של חוסר ברירה, בצלקות הטריות, הנפוחות והזבות, שהותירה הלחימה בפניו. פנים שאך אתמול נראו שלמות, והחל מהיום עליו ללמוד ולהתרגל לשלמות אחרת, אולי מעוותת והשסועה.
בתהליך השיקומי הזה של למידת המציאות, וההתפכחות מהאשליות, חשוב ונכון לדעת ולהכיר תחילה בעובדות החיוביות: הצבא הכין בעדיפות ראשונה את חיל האוויר, ואכן המכונה הזאת פעלה בעוצמה כבירה שהותירה את האפקט המצופה, ובמחיר נמוך בכל קנה מידה אובייקטיבי, למרות שלא השיגה את התוצאה המלאה.
התותחנים נתנו עוצמות אש ודיוק ככל הנראה כמצופה מיחידות סיוע ותמיכה. וכך גם הכוח הימי. כל הטילים של האויב, באופן ובכמויות שבהם הוכנו ושוגרו, התגלו כבעלי דיוק ויעילות נמוכים.
העורף בכללו, אזרחי הצפון בפרט, הוכיחו יכולת עמידה הרבה מעבר למה ששיערנו לעצמנו. לוחמי המילואים הפגינו רצון עוצמה נכונות ונחישות מבורכים. הגם שלא תועלו ונוצלו כראוי. הומחש לנו יותר מאי פעם, שהאויב הנמיך את רף השאיפות והציפיות של עצמו, והוא נערך בעיקר למגננה, כשהוא רואה כניצחון את הצלחתו להחזיק מעמד מול התקפות מצידנו. המשמעות המתבקשת: אנו צפויים כנראה להצקות ולהטרדות, סכנה קיומית חיצונית לא עומדת על הפרק בטווח הנראה לעין.
אצלנו, נכון לרגע זה, עולה מכל עבר שוועת האכזבה והתסכול, ועולות גם המסקנות" שזה לא הסתיים, שהסיבוב הבא עומד כבר לפתחנו. "צר לי" אך אני איני רואה זאת ואיני רואה סיבה אמיתית לכך, אלא אם היוזמה לזה תבוא מצידנו! וזאת היא אכן הסכנה - יוזמה קלוקלת של פוליטיקאי נשוך...
מכת ההרס שספגה לבנון והזעזוע שעבר על ארגון החיזבאללה יחד עם הדחיקה הפוליטית שנגרמה לו, יחייבו אותו לתהליך ארוך של שיקום, יותר פוליטי וחברתי לבנוני מאשר צבאי.
האזרחים השיעים הבינו שלהתפרנסות מן החיזבאללה יש מחיר גבוה מאוד, אולי גבוה מדי, ואם תוצע להם חלופה שלא תדרוש לסכן את בתיהם, כמוצבים ומחסני נשק, סביר שחלק מהם יבחר בה. הם גם יניחו ובצדק מבחינתם, שבסיבוב הבא, שהישראלים מדברים עליו, ההרס והסבל שלהם יוכפלו... המסקנה המתבקשת היא שדווקא חוסר ההכרעה הזה יניב בגבול לבנון תקופת רגיעה מתמשכת. מה שייזקף ולא בלי צדק, לזכות החזרתו של כושר ההרתעה של מדינת ישראל. את שבויינו נקבל, ככל הנראה קודם כול בתמורה לערבות שנאלץ לתת לחייו של חסן נסראללה, ולשחרור אסירים לבנונים בשלבים כאלה ואחרים (מחיר נסבל מבחינתנו).
יצאנו מהקרב הזה, קרב יזום על ידינו, חבולים ועם צלקות תודעתיות קשות בפנינו שבהן עלינו להביט באומץ, ולראות ולעשות את שניתן כדי לרפאן.
הצלקת הראשונה - היא ההכרה בעובדה המצערת, שאת השקט המדומה והשגשוג בן שש השנים של הצפון רכשנו בתמורת לדמי חסות ששילמנו לחיזבאללה, כשאפשרנו לו להתבסס ולהתחמש, ובתמורה להכנעותינו אל מול לחצי המערב, והפוליטיקה המפותלת שלו, והרצון להשגת אהדתו. את המחיר הכבד בעבור "אסטרטגיה" זו אנו שילמנו, ואולי רק כמקדמה. צריך להיות לנו ברור לחלוטין, שבמצבנו הגיאופוליטי, יגבה מאיתנו מחיר כבד בתמורה לאסטרטגיה של רכישת ידידים וכריתת בריתות.
הצלקת השנייה - שאנו מוותרים על עצמאותנו המדינית, ומתייצבים בגלוי כראש החץ של המערב בהתמודדות הפוליטית-צבאית-כלכלית שלו, אל מול העולם השלישי שראש החץ שלא הוא האיסלאם הקיצוני. ועל המיצוב הזה שלנו, נאלץ להמשיך לשלם לבדנו מחיר חברתי, פוליטי וצבאי משמעותי, גם עבור השגיאות הפוליטיות והמהלכים הצבאיים מוצלחים וכושלים שיעשה המערב ותעשה ארה"ב.
הצלקת השלישית - היא ההכרה בכך, שהמבנה והתהליך הפוליטי שלנו אינו מציב בראשנו את המנהיגים המוכשרים דווקא, ואינו מסוגל ליישם לקחים של טעויות ולתקן שגיאות שנעשו בעבר, וייעשו בעתיד.
הצלקת הרביעית, והמכוערת מכולן, שלמרות ההשקעה העצומה שלנו בביטחון, צה"ל על מערכותיו, אינו מצליח לייצר תשובות ראויות לאתגרים שמציבים אויבנו! הקצונה ובראשה המטכ"ל, מעדיפה פתרונות טכנולוגיים יקרים ויוקרתיים, ומזניחה את טיפוח רוח האדם. לכן היא לא מגדלת ומעצבת חיילות אמיתית, אינה מאמינה בכוחו וביכולתו של הצבא במתן פתרונות צבאיים, מדברת בגלוי על צורך במציאת פתרונות מדיניים. ולכן גם לא יצמחו מתוכה מצביאים ראויים.
הצלקת החמישית הינה תולדה ישירה מהרביעית והיא בתחום היחסים בחברה דמוקרטית, בין דרג מדיני אזרחי מתחלף לדרג צבאי מקצועי וקבוע. הקצונה הצבאית הקבועה, אמורה להכין מענים ראויים לאיומים המתפתחים, היא אמורה להכירם, להבינם, ולהכין
את הצבא להתמודד כראוי מולם. במצב הזה אין לדרג האזרחי הממוצע אפשרות כמעט לחלוק על עמדות המטכ"ל, והוא משבע לפיקוד נחוש ובוטח בעצמו וביכולתו.
פיקוד צבאי המשדר חוסר נחרצות הססנות, מציב את הדרג הפוליטי במצב בלתי אפשרי כמעט, שבו הוא נדרש לקבל החלטות הרות גורל בתנאים של חוסר וודאות, כשלקצונה הצבאית שעומדת מולו, אין תשובות ערוכות למצבים לא צפויים, והיא חוששת מלקיחת סיכונים, ואינה מאמינה ובוטחת בפיתרון הצבאי. המצב הזה אליו נקלענו הוא תולדה ישירה של הפיכתם והליכתם של קצינים בכירים הפורשים מצה"ל לפוליטיקה ובעיקר הפיכתם לשרי ביטחון.
במצב מתמשך וקלוקל כזה, בו רמטכ"ל פורש שאך זה הצעיד את פקודיו קדימה בהיררכיית המטכ"ל, חוזר אליהם למחרת כשר ביטחון, שמטבע התעסקותו החדשה הוא בוחן גם חלופות מדיניות, אינו יכול מחד שלא להתערב בדינמיקת ההתנהלות הפנימית של המטכ"ל שאך אתמול עמד בראשו, מאידך להימנע מלשדר לפקודיו לשעבר את עמדותיו והערכותיו המדיניות המשתנות עקב השינוי בתפקיד, וכך, במתכוון או לא הוא גם בולם אותם, שלא
לומר מסרס...
כל התופעות המדאיגות, הכשלים המביכים שמתפרסמים באמצעי התקשורת, מציגים את הפיקוד הבכיר במערומיו, והם תוצר של המצב שבו המטכ"ל הורגל לציית כמעט ללא עוררין, לשר הביטחון צבאי, שתיפקד למעשה כרמטכ"ל על, ומרגע שהמטכ"ל קיבל את הקונצפציה של אותו שר הביטחון, הוא לא התאמץ יותר להכין חלופות ראויות, למקרים שקונספציית "הבוס הוותיק" תתגלה כלקויה או שגויה! אם פעם יכולה היתה הקצונה הבכירה של הצבא להתברך ביכולות האלתור, נראה עתה "שהמקצוענות" והצייתנות הפיקודית, נטלו ממנה גם יכולות אלה.
אכן צלקות עמוקות ומכוערות ניבטות מפנינו שבמראה, והמסקנות המיידיות לפתחנו, צריך רק די אומץ כדי ליישמן. פה המקום להודות שהתוכנית לבנות על עצמת חיל האוויר וכמות האש שייצר, היתה הגיונית ונוחה ואפילו נכונה! אך במציאות הלבנונית הפנימית, בלתי מספקת! וכאן טמון שוב שורש המחדל הנוכחי, אי הבנת מושלם של הדינאמיקה הפנימית הפוליטית חברתית של מדינת לבנון, ואי הכנתו של אותו כוח המשימה הקרקעי שייעודו להשלים במועד ובעצמה את החוסרים, שתותיר המתקפה האווירית, שצריך היה לצפותם, או לפחות להניח את קיומם מראש.
יש גם להודות, שביצועה הכמעט מושלם של האופנסיבה האווירית המתוכננת הזאת, כשלעצמו היה בבחינת מצגת הרתעתית מצוינת לכל אותן המדינות, שלהן יש תוכניות וכוונות התקפיות נגדנו.
עם כל זאת לא ניתן יותר לטאטא את התנהלותו הבעייתית של הצבא היבשתי: החל מחוסר הערנות וחוסר היכולת של לוחמי השטח לעמוד מול מארב נ.ט. ולשמור עצמם מפני חטיפה, עבור לתגובה המסורבלת המאוחרת והעלובה של הפיקוד וחוסר מוכנותו לבצע נכון את אותו נוהל חטיפות.
המשך כנראה לחוסר ביוזמות מודיעיניות אנושיות מוצלחות שהביאו חוסר מודיעין קריטי מקומי לגבי האופן המרשים שבו נערך האויב להתמודדות ההגנתית שלו. המשך בכשל מודיעיני, שללא ספק היה בידע ובהבנת והיכולת נמוכים של מפענחי צילומי האוויר, שלא השכילו לזהות מראש את אופי ועצמת ההתבצרות במרתפים ובונקרים בבתים פרטיים ומוסדות בכפרים ובעיירות.
המשך לחוסר ההצלחה של המודיעין לפצח בזמן אמת את אמצעי התקשורת והשליטה של האויב, להאזין להם, להבינם ולשבשם. המשך בכך שהפיקוד הצבאי לא מזהה בעיות אלה במועד, לא מפנים את משמעותם, אינו מאורגן למשימה קרקעית מסודרת אינו מכיר את המציאות הקיימת בימ"חים חסר בתשובות מספקות לבעיות לוגיסטיות, ובכל זאת מתפתה לאלתור אופנסיבי של ימי הלחימה
האחרונים.
ואסתפק בכך, שאציין שנראה בעליל, שהשבועות שבהם גויסו והמתינו כוחות המילואים, נוצלו באופן חלקי ובחוסר יעילות להכשרת הלוחמים למשימות ייעודיות, כי לא היתה לפיקוד הצפון תוכנית מגירה בשלה וראויה למצב כזה, ומכאן הפקודות הסותרות
ומתחלפות, שירדו לשטח וזלגו אליו גם את מבוכת הפיקוד.
הגנרלים "לא אוהבים" את כוחות המילואים, כי אצל אלה המשמעת לקויה והפגיעות רבה, אך אלה בעיקר הם חושפי ערוותם וקלונם של הגנרלים ושל יכולות ההתנהלות שלהם. ואי אפשר שלא להזכיר כאן גם את מערך הדוברות בצה"ל שהתגלה בחוסר אמינות ובשפת
שכנוע לקויה, אולי משום שהעומדת בראשו תופסת את תפקידה כמיחצנת של הצבא ובעיקר של הרמטכ"ל.
אנו משלמים היום עבור האסטרטגיה והצלקות שהחל לחרוט בפנינו אהוד ברק, והמשיכו אותן אריק שרון וסייע בידיהם בנאמנות משתלמת שאול מופז הן כרמטכ"ל ולאחר מכן כשר ביטחון, ומשקף אותה יותר מכל הרמטכ"ל הנוכחי דן חלוץ. ואם הוא לא מהסס בימים אלה לגייס לעזרתו תדמיתן ובכך נוהג כמנהג אחד הפוליטיקאים, ברור שמשהוא מאד משובש מלווה את חשיבתו והתנהלותו כרמטכ"ל.
ואם באמת חפצי תיקון אנחנו, ואם אנו נכונים להפקת לקחים אמיתית ולטיפול דחוף בכשלים ותיקונם המנהיגות האזרחית חייבת לגלות את האומץ הראוי, ולהסיק מסקנות אישיות ומיידיות, קודם לכל כלפי המוצב בראש הפירמידה הצבאית, והחליפו לאלתר במתאים
ממנו.
ולכן האיש הזה, חיובי ומוכשר ועתיר זכויות ככל שיהיה, חייב לפנות את מקומו, בין אם מרצון ובין בהדחה, גם אם בכך תודה הממשלה שכשלנו במערכה הזאת.
לטעמי, ומנקודת המבט המוגבלת שלי, יהיה זה נכון להחזיר מייד ולהצניח לראש המטה הכללי, אלוף או רמטכ"ל שפרשו ב- 5 השנים האחרונות. והמתאים ביותר שנראה לי הוא בוגי יעלון, למרות שהיה שותף לבנייה הבעייתית של צה"ל, ובגלל עמדתו והתייצבותו נגד שרון ומופז. זה אמור להכניס למטכ"ל הנוכחי את הזעזוע הראוי, ולאפשר שחרורם של מספר אלופים שאולי כשלו או שלא תרמו את, שאמורים היו לתרום בהתמודדות האחרונה בחזית הלבנונית אירנית...
האם לעמיר פרץ ולאהוד אולמרט יש את העוז הראוי לבצע זאת?... אני בספק.