אהוד אולמרט, ראש הממשלה בישראל, ממשיך בתפקידו כתמול שלשום. מישהו ראה אותו מניח את המפתחות על השולחן לאחר הטרגדיה שקרתה לנו בהנהגתו את מלחמת לבנון 2?!
עמיר פרץ, שר הביטחון של מדינת ישראל, מתעלם מאחריותו למחדלים הנוראיים של המלחמה אותה ניהל, ממשיך כאילו כלום בקו הילדות השמאל-קיצוני שלו - ומבקש לדבר עם נשיא סוריה על התנאים להחזרת רמת הגולן.
דן חלוץ, רמטכ"ל צה"ל במלחמה הזו, כשכל ערוותו הקטלנית של הצבא נפרסה לפני הלוחמים ההמומים - אינו מרגיש שום אחריות אישית, ומקווה כי ימשיך להרוויח הון אישי בבורסה.
משה קצב, נשיא המדינה, האזרח מס' 1 שאמור להוות דוגמה מוסרית ובכלל לעם ישראל, אינו מניד עפעף לנוכח ההאשמות שהטריד מינית לפחות עובדת אחת במשרדו - ולא זנח מישרתו הרמה גם כשמתחיל להתברר שהיה זה סוג של אונס מתמשך לאורך חודשים.
אריאל שרון, ראש הממשלה הקודם של מדינת ישראל, שרק מחלה קשה הפילה אותו ממרום כהונתו, לא חשב ולו לרגע לענות על מבול ההאשמות החמורות שהוטחו נגדו, החל מקניית השלטון בכסף, ועד ריפוד משפחתו בהון עתק כשוחד. האיש מתח קו עבה וחסר סנטימנטים בינו ובין האזרחים, וכל פעילותו טרם קרס בריאותית היתה להמשיך ולעסוק בענייניו וענייני המדינה - כבתוך שלו.
יכולתי להמשיך כך ולמנות עוד רבים "וטובים" - אבל מספיקה לי מרום צמרת הנהגת מדינת ישראל כדי להסביר את התיאוריה המחרידה השזורה וטבולה ברעל, והמושחלת כחוט השני במוחותיהם של מנהיגינו בדור האחרון, לפחות.
הם לא מפחדים - כי כך לימדו אותם בביה"ס של הפוליטיקה. הם לא נוטלים אחריות - כי ניסיון העבר של קודמיהם המושחתים הצליח. הם מרגישים בטוחים - כי המשרה הבאה כבר תפורה להם, והיא לא פחות ראויה מזו שהם תופסים כרגע.
הם לא כאחד האזרחים - כי המערכת מתייחסת אליהם כ"חברי מועדון" - וכל רע לא יכול לקרות להם. הם מחוסנים - כי מסלול הגעתם למעמדם הכין אותם לכל תרחיש. הם מצפצפים על "הלכי הרוח בציבור" - כי כבר הכירו בחולשתו של האיש ברחוב לקום ולהתגונן נגדם.
מנהיג שהיה עושה פרומיל מדברים איומים אלה - היה מתפטר כמו טיל... במדינה מתוקנת. את העובדות הקשות הללו - היו זורקים לפח ענק... במדינה מתוקנת. את המציאות (הבלתי מתקבלת על הדעת) הזו - היו רומסים... במדינה מתוקנת. את הסורחים הללו - היתה כל מערכת ציבורית מנערת מתוכה במהירות... במדינה מתוקנת.
אבל בישראל... המנהיג... נבחר הציבור... באופן אוטומטי ומיידי, מיד כאשר מתחילות להתגלות הטעויות הנוראיות... ערוותו מתגלית... מחדליו נחשפים... הוא מקבל את "ההחלטה הנכונה", וקובע שאין לו בכלל מחשבות להתפטר.
אותו מנהיג מושחת, מתחיל מיד בכל הפעולות האפשריות על-מנת לשרוד בתפקידו... ולעזאזל המדינה. הוא פונה לעורכי דין. מתחזק ע"י "חבריו" שנעמדים לימינו בשיטת "שמור לי ואשמור לך".
מתחיל בהפעלת מקורביו התככניים בקלחת הפוליטית - עם האג'נדה: הישרדות. ובינתיים... ענייני המדינה... מעניינים אותו כקליפת השום.
מחריד?!
נכון?!
נכון שמחריד?!
נכון.
אני "אוהב" את החכמולוגים שמיד אחרי קריאת הדברים שלבטח נכונים מקצה עד קצה, מבקשים לתקוף בחפיפניקיות: "ויש לך אלטרנטיבה?".
"את מי אתה מציע במקומם?".
"אההה, אתה רוצה להפיל את הממשלה. בטח אתה נציג מהימין".
"מי שמך להחליט שלא יבוא מנהיג גרוע יותר?".
לכל אלה אומר: "מי שסרח - יקום וילך. מי שיבוא במקומו יבחן. טרם שמעתי בבימ"ש ששופט אינו מרשיע נאשם - כי גם אחרים מבצעים עבירות זהות. הטענה המרכזית הזו שנשמעת לאורך השנים תמיד אחרי גילוי קלונו של נבחר ציבור בכיר - מעלה תהיות מאוד חזקות למניעים של מי שטוען אותם".