הכניסה לוויטהול בהרצליה בתשע בערב, כשהתרגשות הבשר כבר מפזזת בתוכי שעה קלה, מזכירה לי כניסה למסיבה באיחור. חלל די גדול, קהל רב של אנשים, איש איש במקומו רוקד את ריקוד הבשר שלו, המטבח משקשק והבר מתקתק ורק אני והשף האישי שלי עדיין פיכחים, עומדים בכניסה ומבקשים בלבנו להיות כבר חלק מהבלגן. "השולחן שלכם מיד מתפנה". אנחנו מניחים את אחורינו בשורת כסאות העץ הממוספרים נוסח בית קולנוע ישן, מוכנים להרפתקה.
התיישבנו לשולחן, עוד לא הספקנו להבין מי נגד מי, וכבר הגיעה אלינו הידיעה שכל ארוחה בוויטהול נפתחת בכנפי עוף, סלט ירקות, לחם וסלסת עגבניות ובזיליקום. עוד לא הספקנו לעכל את הידיעה, וכבר התייצבו כל אלה על שולחננו, שמחים וצבעוניים. השד הישראלי הממוצע האנטי-פראייר שנמצא בתוכנו הקיץ משנתו כדי לטפוח על שכמו של מי שהגה רעיון כזה נדיב. אין מה לעשות, לא יעזור כלום, אנחנו אוהבים שמחזרים אחרינו, ואנחנו אוהבים את זה בלארג'יות.
סלסה משוגעת - חריפות בלתי אפשרית בעבור מי שחטא באשכנזיות דו צדדית - נותרה מקשטת את השולחן לצד לחם שחבל היה לבזבז עליו משאבי לעיסה ומקום בקיבה. הסלט היה טעים ורענן (אם כי רווי בפלפל לבן הידוע כשנוי במחלוקת), והכנפיים היו שחומות, חטובות ומתוקות כלבבי (וכמה חמודה המחבת הקטנה מברזל יצוק שמכילה אותן). בנוסף לאלה נשנשנו גם קרפצ'ו בקר עם רוקט ופרמזן (32 שקל) שהיה דקיק ומצוין. לאחר קבלת הסבר מפורט על יין החודש (ריוחה, 29 שקל לכוס), פתיחה של בקבוק חדש למול עינינו וטעימה של השף האישי - עשינו לחיים והיינו מוכנים להסתער על מה שצפוי לבוא.
ומה שצפוי היה לבוא, לא איחר לבוא: השף האישי שלי לא התחזר, כהרגלו, והזמין סטייק אנטרקוט 250 גרם שהוצג כאחד שעשוי מבשר משובח ומיושן וצלוי בגריל (102 שקל). כתוספת בחר בהאש בראונס (תפוחי אדמה מטוגנים בחמאה ובבצל מטוגן). הסטייק אומנם לא הגיע מדיום רייר כפי שהתבקש, אלא במידת עשייה אחת מעלה, אבל מה שטעים טעים, והסטייק הזה היה טעים. לעומת זאת, התוספת לא הייתה עילוי. כנראה, כשניזכר בווייטהול בעוד זמן מה, לא תתפסו אותנו אומרים בהתלהבות "אוי, יש להם את התפוחי אדמה הטעימים האלה שאנחנו כל כך אוהבים". נו מילא, זה סתם תופס מקום יקר לבשר. למנה העיקרית הלכתי אני על נתחים צלויים של פילה יען עם פטריות, אפונה, גזר ונבטים, בתיבול סויה וג'ינג'ר (62 שקל). ובכן, צנועה ועדינה שכמותי, בחרתי במנה לא יקרה, לא מאוד משמינה (היען ידוע בבשרו העדין ודל השומן והכולסטרול), ועשויה ומתובלת באנינות. כתוספת קיבלתי, לבקשתי, שעועית עדינה מאודה בשמן זית ולימון שהיה גדוש (שוב!) בפלפל לבן - מצרך שבשלב זה אפשר היה, מבחינתי, להסיר מהמדפים. עניין של מינונים, או אולי, עניין של טעם וריח.
ואם אמרנו טעם וריח, אז יש דברים שאי אפשר להתווכח עליהם, ואחד מהם הוא פנקוטה. ושיקום האחד שלא חושק בה, צחה כשלגיה ושובבה במרקמה ובמתיקותה, גם אם בווייטהול היא מעט דחוסה יתר על המידה (26 שקל).
עשרים שנה חלפו מאז נוסד הווייטהול, ששם לו לחזון להיות הסטייק האוס המוביל בארץ. וכמו שגלישה בזמן עשרים שנה אחורנית מביאה אותנו לימים תמימים שבהם לא ידענו פלצנות מהי (עדיין), כך מרגיש גם ביקור בסניף ההרצלייני של הווייטהול: פונקציונליות ומקצוענות בשירות, באוכל ובעיצוב. אז המסיבה נגמרה, כל שנותר הוא לשחרר כפתור וללכת לישון, ומה שבטוח בכל הסיפור הזה הוא דבר אחד פשוט: אנחנו עוד נשוב.