חובת ביול מסמכים, שריד ארכאי לשיטת מס אשר חולפת מהעולם, בוטלה בישראל ביחס למסמכים אשר נחתמו לאחר הראשון בינואר 2006 (ולגבי מסמכים מסויימים תוקף הביטול אף מוקדם יותר) עם ביטולה של תוספת א' לחוק מס הבולים על מסמכים, התשכ"א-1961. עם זאת, בתי המשפט ממשיכים להידרש לתחולת החוק על מסמכים אשר נחתמו לפני המועד הנ"ל ודווקא בתקופת הדמדומים של החוק, ואף לאחריה, פורסמו מספר פסקי דין חדשניים ותקדימיים ביחס לתחולתו.
לאחרונה פורסם בביהמ"ש המחוזי בתל אביב פסק דינה של כבוד השופטת דניה קרת בעניין ע"ש 1019/05 שופינג קום בע"מ נ' מנהל המכס והבלו. פסק דין זה שם קץ (אלא אם יוגש ערעור) לאחת המחלוקות הנוקבות ביותר בין רשויות מס בולים לבין הנישומים בשנים האחרונות - שאלת חובת תשלום מס בולים על דוח הקצאה בגין הנפקת ני"ע בבורסה בחו"ל.
בהתאם לסעיף 11(א) לתוספת א' לחוק מס בולים, דוח הקצאת מניות, כאמור בסעיף 93 לפקודת החברות, חייב במס בולים בשיעור של 1% מהתמורה שנתקבלה כנגד המניות שהוקצו. היינו, באם אכן קיימת חובת מס בולים, הרי שחברה שגייסה בנאסד"ק 10 מיליון דולר, חייבת מס בסכום של 100,000 $. זאת, בדרך של ביול דוח ההקצאה המוגש לרשם החברות.
ברם, סעיף 93 לפקודת החברות אליו, כאמור, מפנה חוק מס הבולים, עבר גילגולים רבים מאז חקיקת חוק מס בולים וסעיף 11(א) לתוספת א לחוק. בתחילה הוחלף סעיף 93 בסעיף 130 לפקודת החברות [נוסח חדש] ולאחר מכן עם החלפת פקודת החברות בחוק החברות, תשנ"ט-1999, פוצלה החובה להגשת דוח הקצאה בין מספר סעיפי משנה שונים. בסעיף 292 לחוק נקבעה החובה של חברה פרטית להגיש דוח הקצאה. חברה ציבורית בישראל אינה חייבת בהגשת דוח הקצאה כלל ואילו חברה ציבורית שמניותיה נסחרות בחו"ל, חייבת בהגשת דיווחים לרשם כאילו היתה חברה פרטית, וזאת, מכח סעיף 365(א) לחוק החברות.
ביהמ"ש קיבל את עמדתה של שופינג קום לפיו סעיף 93 לפקודת החברות הישנה הוחלף ע"י סעיף 292 לחוק החברות החדש בלבד ולא על-ידי סעיף 365(א) לחוק. לפיכך, חובת הביול חלה רק על הגשת דוח הקצאה של חברה פרטית אך לא על דוח הקצאת מניות של חברה אשר מניותיה נרשמו למסחר בחו"ל.
ביהמ"ש קבע כי תפקידו של בימ"ש בפרשנות של חוק המטיל מס אינה לאתר סעיפים נוספים מהם ניתן אולי לגזור חבות במס. על ביהמ"ש לקבוע את תכלית החקיקה על-פי לשון החוק, ההיסטוריה שלו וערכי השיטה. כאשר מקורות אלה אינם מאפשרים גיבוש תכלית סופית לחקיקה יתפרש החוק באופן המקל עם מי שאמור לשאת במס.
ביהמ"ש קובע עוד כי כאשר מדובר במס בולים, קשה יהיה למצוא צרכי חברה ואינטרס ציבורי אותם יש לאזן עם זכויות היסוד של האזרח. מס הבולים הינו מס פיסקלי ומטרתו היחידה הינה הגדלת הכנסות המדינה, ללא תוצאת לוואי חיובית זו או אחרת (נהפוך הוא - המס מגביר את העול הבירוקרטי על הנישום, מעכב עסקות ומהווה נטל על המגזר העסקי). בנסיבות אלה, כאשר לשון החוק ניתנת למספר פרשנויות, מן הראוי שההגנה על זכות הקניין של הנישום תגבר על הפגיעה בה, הנוצרת ע"י חיוב במס בולים.
יתר על כן, ביהמ"ש קובע שהטלת מס בולים על דוח הקצאה של חברה הנסחרת בחו"ל, כאשר לא מוטל מס בולים על דיווח של חברה הנסחרת בישראל, מביאה להעדר שיוויון בין שני סוגי החברות וגם מהטעם הזה אין מקום להטלת המס.
האם משמעות פסיקת ביהמ"ש הינה כי חברות שנרשמו למסחר בחו"ל והגישו דוח הקצאה מבויל לרשם החברות, זכאיות להחזר מס הבולים? לטעמי, אכן כך הדבר. הזכות להחזר נובעת מחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר), תשכ"ח-1968, אשר קובע תקופה של 3 שנים להחזר מס ששולם ביתר. ברם, אין כל ודאות שרשויות המס יאמצו את הוראת פסק הדין.
ניסיון העבר מלמד כי כאשר מדובר בפסיקה מחוזית אשר אינה אהודה במסדרונות האוצר, נוהגות הרשויות לעכב את יישום פסק הדין עד החלטת ביהמ"ש העליון בסוגיה. לעיתים, החלטה זו לא מגיעה לעולם. יתכן גם שהרשויות תעלנה טענות נוספות בכדי למנוע את החזר המס ששולם ביתר.
עם זאת, לא צריך להיות בכך כדי לרפות את ידי הנישומים - פסק הדין ברור והזכות להחזר קיימת. יש להזדרז ולמצות זכות זו בטרם יחלפו המועדים הקבועים לכך בחוק.