מדי שנה, בתקופה זו של ערב הימים הנוראים, עורכת עמותת אומ"ץ את חשבון הנפש הלאומי של המדינה בתחומי טוהר המידות, המנהל התקין, השיוויון בפני החוק והעוולות החברתיות.
המציאות העגומה טופחת ללא הרף על פנינו כל הזמן. המדינה מתפרקת בהדרגה מערכיה, המוסר הציבורי מתרסק, והשחיתות הגואה מוסיפה ללחך את כל החלקות הטובות, שוחקת את התקוות ומרעילה את הדור הצעיר. אבל בשנה שחלפה, התסכול והכאוס הגיעו לממדים בלתי נסבלים. על כף המאזניים מונחים כעת לא רק צביוננו המוסרי, אלא גם עצם קיומנו העתידי.
מדינה מתוקנת ובריאה נשענת על ארבעה יסודות שחייבים להיות מוצקים ובלתי ניתנים לערעור: ביטחון, כלכלה, חוק ודמוקרטיה. אלה יסודות שמחוברים זה לזה, מזינים זה את זה ומניחים את התשתית לקיומה, חוסנה ועצמאותה. קריסתו של אחד מהם משפיעה ומקרינה על האחרים.
במדינת ישראל, למרבה הצער, ארבעת היסודות האלה נסדקו זה מכבר, והסדקים התרחבו במהלך המלחמה האחרונה בצפון, שחשפה את החיבור בין שחיתות שלטונית לבין סיאוב ביטחוני. הפנים האזרחיות המכוערות של המדינה חברו לפנים הנפולות של מערכת הביטחון. כספים שקוצצו מתוכניות אימונים חיוניות הוזרמו לאפיקים לא חיוניים. צה"ל נחשף בכשליו ובמחדליו. ביטחונם האישי של תושבי הצפון התערער: רבים מהם נאלצו לנטוש את בתיהם. וכזכור, גם תושבי הדרום אינם מלקקים דבש מול איום הקסאמים.
הכלכלה הישראלית, שנראית יציבה, היא פוליטית ביסודה. חלוקת המשאבים מהקופה הציבורית המידלדלת אינה הוגנת. היא מוכתבת, בין השאר, מהסכמים קואליציוניים שהסחטנות היא הקו המשותף להם, ומכניעה לוועדי עובדים השולטים בברזי המדינה.
החוק הישראלי מקרטע ואינו נאכף לא על-ידי משטרת ישראל, שידה קצרה מלהושיע, ולא על-ידי רשויות האכיפה האחרות. עינוי הדין הפך להיות הנאה מסחבת ומקומבינות ופטור בעונשים קלים או בעבודות שירות פיקטיביות.
החברה הישראלית שסועה, מפורדת מסוכסכת. הפערים מתרחבים, הקטבים מתחדדים, האלימות שוברת שיאים. זאת קרקע פוריה לשחיתות, ותחילת סופה של הדמוקרטיה. מן הראוי שנזהיר את עצמנו מבעוד מועד.
בראשית השבוע פורסם דוח מדאיג נוסף של הבנק העולמי, שקבע שיש עלייה משמעותית בהיקף השחיתות בישראל. מדדים בינלאומיים אחרים מצביעים גם הם על הידרדרותה של מדינת ישראל אל עבר מדינות העולם השלישי, שבהן השחיתות היא מחלה חשוכת מרפא, והשוחד הוא המטבע היציב. במקום צדקה ומתן בסתר - נדבכים במסורת היהודית - מתפתחת בישראל תופעה הפוכה של קבלה בסתר: קבלת שוחד בדרכים שונות ומגוונות, לעיתים מתוחכמות. למרבה הצער, נוהל נלוז זה נפוץ היום ברוב מגזרי המשק.
הסיסמה "מושחתים נמאסתם" התפוגגה כבר מזמן. למגינת לבנו, יותר ויותר אזרחים מגלים יחס סלחני, ואפילו מוקיר, למעשי השחיתות. הרוב הדומם מגלה אטימות, אולי משום שרעה חולה זו נתקבלה כנורמה, מתוך הנחה שכל שלטון משחית. וזה מחלחל. כיום, קשה מאוד למצוא בישראל גוף ציבורי שלא דבקה בו השחיתות ברמה זו או אחרת. לראיה, אנו חיים במדינה שבה נחקרים כחשודים בפלילים נשיאים, ראשי ממשלות, רבנים ראשיים, שופטים, שרי משפטים, שרי ביטחון פנים, חברי כנסת בסיטונות, ראשי עיריות בהמוניהם, מפכ"לי משטרה, פקידים בכירים, ראשי ארגונים ציבוריים, רופאים, פרקליטי צמרת, ומי לא. העובדה שבחלק מהמקרים לא מוגשים כתבי אישום אינה מעלה ואינה מורידה.
לרוע המזל, גם במערכת המשפטית דבק הרבב. יש שופטים שהתנהלותם הטילה או מטילה כתם על המערכת. האם זה מקרי שבית המשפט העליון, המוסד השיפוטי העליון, זוכה לאמון מוגבל של הציבור? זה אות מבשר רעות.
גם במערכות אכיפת החוק האחרות אחז הרקב. שוטרים מקיימים קשרי חברות עם גנבים, מידע פנים מהרשות לניירות ערך זולג החוצה, עובדי מס ההכנסה מדליפים תיקים של נישומים, עובדי מכס מתרועעים עם מבריחים. מאגרי המידע פרוצים לכל דורש. צנעת הפרט הפכה לידיעת הכלל.
סרחונו של הדג, שהחל בראשו, הגיע כבר לזנבו. העבריינות לסוגיה הפכה לספורט לאומי, והבושה נעלמה מזמן. מצויים אצלנו אישי ציבור שהחלו את דרכם כבני המעמד הבינוני ומשתייכים כיום לאלפיון העליון. כיצד מצליחים שרים, חברי כנסת, ראשי עיריות ופקידים בכירים - גם אם שכרם גבוה יחסית - לממן רכישות נדל"ן בארץ, ולפעמים גם בחו"ל, בשווי מיליוני דולרים?
התשובה לשאלה מאין בא הכסף היא פשוטה: מצב כזה יכול להתקיים רק בזכות הזיקה בין הון ושלטון. במדינת ישראל, תופעה זו הגיעה לממדי ענק, עד כדי כך שההון והשלטון התערבלו זה בזה, ועכשיו ההון כבר בתוך השלטון. ההון שולט בשלטון.
ברשותכם, אצטט קטע מדברי הנביא ישעיהו, פרק א', פסוקים כ"א-כ"ג. הנביא מדבר כאן על קריה (עיר) שהפסיקה להיות נאמנה למשפט צדק: "מילאתי משפט, צדק ילין בה, ועכשיו מרצחים. כספך היה לסיגים, סובאך מהול במים. שריך סוררים וחברי גנבים, כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים". איזו הקבלה מצמררת לימינו. חבל שהביטוי שניתן לה בתקשורת מסורס, מגמתי ומאולץ. בעצם, אין תמה על כך: כלי התקשורת הנשלטים בידי ברונים שמעדיפים לשרת את האינטרסים של בעלי בריתם - אילי ההון והפוליטיקאים - יותר מאשר את אלה של ציבור הצרכנים, שצרחותיו כבר אינן נשמעות.
כחבר נשיאות מועצת העיתונות, אני חש צער רב לנוכח חדירת השחיתות לתקשורת האלקטרונית והכתובה בישראל. חלק ניכר מכלבי השמירה של הדמוקרטיה ושל טוהר המידות הפכו לכלבי פודל מול מעשים לא כשרים של מו"לים ועורכים, שבזים לחוק אך מטיפים מוסר לאחרים. עיתונאים בכירים אחרים נאלמו דום מול מעשי שחיתות זועקים לשמים שביצעו אישי ציבור בכירים. נוצרה בתקשורת נורמה פסולה מעיקרה: מותר לטייח ולהסתיר מעשי שחיתות חמורים של איש ציבור רם דרג אם אותו איש ציבור משרת את האינטרסים המקצועיים ו/או הפוליטיים של העיתונאי. תרבות האתרוג קנתה לה מאחז של קבע.
מדינת ישראל כבר אינה מדינה של חמדת אבות, שבה אמורות להתגשם כל התקוות. סימני ההיכר המוחצנים שלה הם חמדנות, נהנתנות וסיאוב, זאת בזמן שבשוליה חיים מאות-אלפים אזרחים במצוקה ודלות, ילדיהם רעבים ומועדים לפורענות. ניכרת עלייה בשני סוגי העבריינות: זו של השבעים שאינם יודעים שובע, ולצידה זו של מקופחים, שמצוקתם מוליכה אותם אל הפשע. כולם זורמים אל ים העבריינות, והים אינו מתמלא.
יש לנו ארץ זבת חלב חמוץ ודבש מר. ארץ שכבר אינה אוכלת את יושביה: הם אוכלים את מה שנותר ממנה. כבר מזמן כל ישראל אינם חברים. יש צדק לעשירים וצדק אחר להמונים. ההטרדות המיניות הפכו למכת מדינה; תקיפות מיניות הן דבר של מה בכך; רצח נשים בידי בעליהן הפך לדבר שבשגרה; בני משפחות הפשע טומנים זה לזה מטעני חבלה ויורים זה על זה; נהגים שומרי חוק שמעירים לנהגים עבריינים מוצאים את עצמם בבתי חולים עם פנים מרוסקות ואיברים שבורים; סכסוכי שכנים על מקום חנייה מסתיימים בשליפות סכינים. כל דאלים גבר.
ישראל חדלה כבר מזמן להיות אור לגויים בתחומי ההגינות השלטונית וטוהר המידות. אורותיה המוסריים כבו, ועלטה שוררת בה. למרבה הצער, זאת האווירה שבה גדל דור ההמשך. לא בכדי הולכות ומתרבות תופעות כמו ירידה מהארץ והשתמטות המונית משירות צבאי, תופעות המוזנות על-ידי הריקבון הכללי הפושה בכל.
בערב חגיגי זה אני מבקש להפיח גם מעט אופטימיות: עוד לא אבדה תקוותנו. יש עדיין קומץ של אישי ציבור ערכיים ועיתונאים חוקרים אמיצים הפועלים ללא מורא וללא משוא פנים לחשוף את נגעי השחיתות. ואולי חשוב מכך: יש אזרחים המוכנים מוכנים לעשות הרבה כדי לרפא את מדינה מחוליה. הם מרבים במעשי התנדבות, נחלצים לסייע לשכבות הנחשלות ולמוכי הגורל ועוסקים בעזרה הדדית בכל ימות השנה, לא רק בעיתות מלחמה.
דומה שישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה התארגנו אזרחים לפעולה משותפת והתנדבותית בשחיתות השלטונית. הגופים ההתנדבותיים השונים רשמו לעצמם הישגים בלתי מבוטלים. בקצה מנהרת השחיתות החשוכה בוקעים כמה אורות, שהולכים ומתחזקים. אחד מהם הוא הלפיד של עמותת אומ"ץ, שהוקמה לפני שלוש שנים ותפשה את מקומה של עמותת אמיתי במאבק הבלתי מתפשר למען מנהל תקין וטוהר המידות. ובכורח הנסיבות, הנפנו דגל נוסף: מאבק למען צדק חברתי וסיוע לאזרחים שנפגעו מבירוקרטיה שלטונית ומאטימות ממסדית. אומ"ץ היא העמותה היחידה במדינה שמניפה את שני הדגלים האלה.
אומ"ץ, שאין בה ולו מקבל שכר אחד, היא עמותה עצמאית ובלתי תלויה, שאינה מחוברת ואינה מחויבת לשום גורם ציבורי או פרטי, משוחררת משיקולים זרים ונעדרת אינטרסים פוליטיים; אנו קבוצה של מתנדבים נטולי אגו מכל מגזרי המשק, ויש לנו מטרה משותפת: להבריא את המדינה ולהחזיר את עטרת ההגינות השלטונית ליושנה. אנו פועלים לפני ומאחורי הקלעים לאסוף מידע על פעילותם של אישי ציבור וטייקונים מושחתים. חלק מהמידע שנאסף מועבר לגופים המטפלים באכיפת החוק, וחלקו משובץ בפעילותנו השוטפת. אנו מלווים בעין פקוחה את החקירות השונות שנערכות בימים אלה בפרשיות שבהן מעורב ראש הממשלה, ויש לנו חלק בלתי מבוטל בהעלאתן על סדר היום הציבורי.
המלחמה בשחיתות קיבלה לפני כשנה תנופה בלתי צפויה, כשהשופט בדימוס מיכה לינדנשטראוס נבחר לתפקיד מבקר המדינה החדש. בתוך זמן קצר הבנו שהגיע האיש הנכון למקום הנכון בשעה הנכונה, בזמן המכונה בעגה הספורטיבית "זמן פציעות": קודמו בתפקיד, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, אמר ערב פרישתו שהשחיתות הגואה מהווה סכנה קיומית למדינה, ושחובה להיאבק בה ללא פשרות. זו היתה מעין מורשת קרב ליורשו. ואכן, המבקר החדש הבין כבר מהרגע הראשון שמוטל עליו עול כבד, והוא נושא בו בזקיפות קומה, באומץ לב ובחוסר פניות.
השופט בדימוס לינדנשטראוס הצליח לצקת תוכן מהפכני במוסד המבקר, הצמיח לו שיניים חדות ופתח עידן חדש בתולדותיה של ביקורת המדינה: לא עוד דוחות שנתיים על מבוקרים אנונימיים, דוחות עבי כרס שמונחים כספר שאין לו הופכין, אלא דוחות מיידים עם שמות מפורשים. אין חסינות לאף מבוקר, אין הנחה, אין טיוח. דיווח על העבירות החמורות מועבר ליועץ המשפטי לממשלה, בבקשה שיורה על חקירת משטרה.
המבקר החדש לא הסתפק בכך והחליט שבגלל רפיונם של גופי אכיפת חוק, המוסד שבראשו הוא עומד זקוק למערכת חקירות עצמאית משלו. הוא גייס קצין בכיר לשעבר במשטרה, ניצב בדימוס עורך-דין יעקב בורובסקי, לשמש לו כיועץ בכיר והטיל עליו להקים אגף מיוחד למאבק בשחיתות הציבורית. אנשי האגף, בראשותו של יורם שבירו, יצקו תוכן לתקווה שניתן למגר את השחיתות. הם פועלים בהתמדה, בנחישות, במקצועיות ובמיומנות, ללא חשש משרים, אישי ציבור ושועים. אות ההוקרה שיוענק להם הערב הוא בבחינת הצדעה של עמותת אומ"ץ לפעילותם. כל הכבוד לכם, חברים: המשיכו במלאכת הקודש. אומ"ץ מעניקה לכם גיבוי ציבורי ומוסרי.
פעילותם הנחושה ורבת ההיקף של אנשי משרד המבקר, שעוררה כאמור מהפכה בתחום ביקורת המדינה, היתה לצנינים בעיני כמה מנושאי המשרות הבכירות במערכת הציבורית, החותרים לכווץ את היקף הביקורת ומנסים, בעצמם או באמצעות שלוחיהם, להכפיש את ראשי מערכת הביקורת. מזה זמן קיימת במדינה תופעה פסולה: נחקרים וחשודים שוכרים יחצ"נים, יועצי חרש וחוקרים פרטיים, שפועלים להלך אימים על החוקרים, כדי להרתיעם מלהמשיך במלאכתם.
בחודשים האחרונים, בעיתויים לא מקריים, הופיעו בכלי התקשורת פרסומים מגמתיים על מבקר המדינה ויועצו הבכיר, לצד השתלחויות בהם מצד אישי ציבור שונים. מי יודע, בשלב הבא עשויים להגיע אליהם גם איומים - גלויים או מוסווים - לחדול מפעילותם. אבל כל אלה טעו בכתובת. אין לי ספק שהשופט לינדנשטראוס וניצב בדימוס בורובסקי ימשיכו למלא את תפקידם באמונה וללא משוא פנים. תודה לכם ולכל עובדי המשרד על חלקכם בניקוי האורוות המעופשות.
לאחרונה הפך משרד מבקר המדינה לציר מרכזי בחקירת מלחמת לבנון השנייה. בעידן המבולבל של ועדות בדיקה שקמות ונופלות, פתח המבקר - בהתאם לסמכויות המוקנות לו - בבדיקה משלו, בהיקף לא מוגבל. הוא התעקש לעשות זאת חרף הלחצים שהופעלו עליו מכיוון הדרג המדיני, שהעדיף למנות בעצמו את חוקרי כשלי המלחמה. נגד מגמה זו התקוממה אומ"ץ: היינו החלוצים בהגשת עתירה לבג"צ להקמת ועדת חקירה ממלכתית. תבענו שנשיא בית המשפט העליון ימנה את חבריה, על-מנת שתזכה לאמון הציבור. הממשלה החליטה אחרת, אבל המאבק המשפטי טרם הסתיים. עמותת אומ"ץ סבורה שאזרחי המדינה זכאים לדעת את האמת, את כל האמת ורק את האמת על מה שאירע בחזית ובעורף. לא נרפה.
לסיום מסכת תודות קצרה: אני מברך את מקבלי האותות; את הקהל הנכבד שבא להזדהות איתם ואיתנו; את חברי הצוות המשפטי, שעמלים ללא לאות בהתנדבות; את כל מי שטרח ועמל כדי שהאירוע הזה יקרום עור וגידים; ואת כל חברי עמותת אומ"ץ. חלק מכם היו זכאים לעמוד על במה זו ולקבל אותות הוקרה, אבל אנחנו מחלקים אותות רק לאחרים.