בסוף אוגוסט 1983, קצת לפני סוף הענבים, הודיע ראש הממשלה באותה עת, מנחם בגין, על כוונתו להתפטר מתפקידו. "אינני יכול עוד", סתם ולא פירש. מה הוא לא היה יכול עוד?
בהעדר הסבר ברור לסיבה שבגללה אמר בגין שאיננו יכול עוד, ניתן להניח ולשער הסבר כזה: שלושה ימים לאחר התנקשות ארגונו של אבו נידאל בשלמה ארגוב, שגריר ישראל בבריטניה, שתי יממות לאחר שישראל, בתגובה ראשונה, הפציצה בסיסי מחבלים בבירות, פרצה מלחמת "שלום הגליל". זו היתה מלחמה שהותירה את מנחם בגין מבוזה, מרומה, מתייסר. בבת-אחת-ושתיים היא הפכה אותו ממנהיג מבוגר ואחראי, לקשיש תשוש וחולני. הוא לא ידע כיצד לשאת את הבושה ולאן לשאת את החרפה. הוא בחר להיכלא בביתו, ברחוב אשר שמו הלם את מצבו - צמח.
לאחר ששיקרו לו כשאמרו לו שלא היו הרוגים בקרב על הבופור - התחוורה לו, לחרדתו ולזעזועו, האמת המרה: חמישה חיילי סיירת גולני נהרגו בקרב על כיבושו. כשמנחם בגין הלך להיחבא ולהיכלא בביתו, היה כבר האלוף יקותיאל אדם (אביו של מי שלימים יהיה אלוף פיקוד הצפון בזמן "מלחמת לבנון השנייה", אודי אדם) ירוי למוות מאש מחבלים בכפר סיל.
גם קרב סולטן יעקוב, על הרוגיו ונעדריו, היה כבר מאחורי בגין. עקבות של נהרות דם וים של דמעות הותירו אחריהם שישה-עשר ההרוגים וחמישים הפצועים בקרב על ביירות. בתולדות העת החדשה נרשמו באותם ימים אירועים ומאורעות מכוננים: רצח בשיר ג'ומאיל, נשיא לבנון; הטבח בסברה ושתילה, והפגנת ההמונים, אשר בדברי הימים תתועד ותיזכר כ"הפגנת ה- 400,000"; הקמתה של 'ועדת כהן' לחקר אירועי הטבח בסברה ושתילה; שבעים וחמישה ההרוגים בהתפוצצותו וקריסתו של בניין הממשל בצור; רצח אמיל גרינצווייג (בהפגנת "שלום עכשיו") - רצף של אירועים, רבים מהם טראגיים, אשר היו עשויים למוטט את רוחו ולשבור את לבו של מנהיג חסון ועמיד ממנחם בגין.
מעט מנהיגים היו עשויים לשרוד רצף דחוס ותכוף כל-כך של אש והרוגים, קל וחומר מנהיג הגון, רב-יושרה, מצפוני ואמיץ כמוהו, אשר תוך תוכו היה עשוי כל-כולו רקמה רכה.
גם נואם בחסד אלוהי כמוהו לא היה יכול שלא להינגף בפני מציאות, אשר עיקרה מתוכן כל מלה, מנוסחת ורהוטה ככל שהיתה. האם אותת, או אף רמז, בלכתו ובהסתגרותו, שאנחנו לא ראויים עוד למנהיגותו? האם העניש - לבד מאת עצמו - גם, אולי בעיקר,את שר הביטחון, אריאל שרון, שסובב אותו בכחש והוליך אותו שולל, כשניצל את בורותו הצבאית המופלגת (עדיין מהדהדת שאלתו האלמותית של בגין, כשניצב על פסגת מבצר הבופור, שעות אחדות לאחר כיבושו במחיר כבד, נורא, בטרם נודעה לו עובדת נפילת לוחמים במהלך כיבושו: "היו להם מכונות ירייה?").
שנים לאחר מותו אני רואה אותו בעיני רוחי יושב לבדו, ספון בחדרו, מואפל באפלת הווילונות המוגפים, בוהה מול כוס תה פושר, חיוור כמוהו, ידו רועדת בערבוב הסוכר, ולבו הפצוע, אשר מעולם לא הגליד ולעולם לא יצטלק, שותת דם. דם הרוגי המלכות.
אני עורך עכשיו תרגיל סימולטיבי, דמיוני, הזוי ומנסה להעלות בעיני רוחי את מנחם בגין ספון בלשכת ראש הממשלה בעת הזאת, "לאחר מלחמת לבנון השנייה", על הכס שעליו יושב כיום ראש הממשלה הנוכחי, אהוד אולמרט, בתוך שקט עצוב ורב, סביבו יועציו. לפתע, בעוד היושבים ממתינים למוצא פיו, שרויים בשקט אשר לימים יגדיר אותו אחד הנוכחים כ"שקט שאפשר היה לשמוע בו אפילו את הזמזום הכי שקט של הזבוב הכי קטן", הוא מרעיש אותם בהודעה קצרה בת שלוש מלים - "אינני יכול עוד".
והשאר - היסטוריה.
