לא ניתן להתעלם מן הקסם המיוחד שקורן משכונותיה הוותיקות של ירושלים. שנים על גבי שנים לא השתנה בהן מאומה. על אותו חוט תיל, שלפני עשרות שנים, נמתח מחלון בית אחד למשנהו, נתלים כבסי המשפחה לדורותיהם. הזמן כאילו קופא, עומד על מקומו ומשתמר לו בסם המדיף ניחוח רווי הוד קדומים, שמחוגי השעון אינם יכולים לו. זהו אחד המקומות היחידים שבו יכול ישיש לטייל עם נכדיו, להצביע ביד רועדת על מרפסת מטה ליפול הנתמכת בידי קורות פלדה מסולסלות, ולומר בהתרגשות: "שם היה גר הסבא רבא שלי".
באחת הדירות של שכונת "בית ישראל" בירושלים, השתכנה משפחה שזה עתה נולדה. אם המשפחה הביאה עמה סכום יפה כנדוניה, ולאחר נישואיהם פתחו בני הזוג חנות מכולת למחייתם. ההצלחה האירה להם פנים, כך נדמה היה בכל אופן. בכל עת היתה החנות מלאה מפה לפה, ומידי שבוע היה בעלה, דוד שמו, מגייס סבלים שישאו לחנותו שקים ומצרכי מזון נוספים כדי למלא את החסר.
חלפו עברו חודשים מספר, ועשרות החוברות שנערמו על הדלפק, העידו על מצוקתם של בעלי חנות המכולת. אכן, הכל קנו, אך לאיש לא היה מהיכן לשלם. רשימות צפופות, מסודרות למופת, מילאו את המחברות שבהן נרשמו הקונים שקנו בהקפה, ורשימות אלו הלכו ותפחו ככל ששמה של המכולת הלך והתפרסם.
באחד הימים דיווח דוד לרעייתו, כי התקציב שהם הועידו להשקעה בבית מסחרם כלה עד תומו, ומדפי החנות החלו להתרוקן במהירות מתכולתם. כעבור מספר ימים ננעלו דלתות החנות על מסגר ובריח, ובעלי המכולת שבו לביתם עם צרור מחברות. זה מה שנשאר מהנדוניה, חובות.
אכן, הצלחה כלכלית מרשימה !
בעל נפש זכה וטהורה כבדולח היה דוד, וכמוהו רעייתו שאשת רוח היתה. "לא יעלה על הדעת", שחו בני הזוג בינם לבין עצמם, "לדחוק בבעלי החובות האומללים שאינם יודעים מניין ימצאו פרוטה כדי להאכיל את ילדיהם ביום המחר. הבה נמחל להם בלב שלם על חובותיהם, וה' הטוב ירחם וימלא את חסרוננו". כך, גם נגוזה לה האפשרות שבימים טובים יותר תחזור הנדוניה לבעליה, והמחברות המסודרות שתפקידן העיקרי ניטל מהן זה עתה, נותרו לשמש כעדות אילמת לחובות שהיו ואינם. כעבור דקות מספר שבו השניים ונועצו ביניהם, "אם חובות כבר אין, מחברות אלו לשם מה?" וממחשבה למעשה, לא חלף זמן רב ועשן דקיק שהיתמר מחבית ברזל גדולה, העלה השמיימה את חובותיהם של בני שכונת "מאור חיים" וסביבותיה. גם מחברות כבר לא היו!
ללא טרוניה או מחשבה כעוסה חלילה, קיבל על עצמו דוד משרת מלמד תינוקות של בית רבן, בתלמוד תורה ירושלמי, וכעבור שנים מספר הוא נאלץ לנטוש משרה זו, לטובת משרה שמזכה את בעליה במספר פרוטות גדול יותר בסוף החודש.
כך, הפך דוד לפועל בניין. בלב שמח ובנפש חפצה, מתוך הודיה לקב"ה על ילדיו שהעניק לו עם השנים ועל האפשרות לפרנסם, היה דוד עמל קשות מבוקר עד ליל להביא טרף לביתו, תוך שהקפיד שלא לדלג חלילה על קביעות עיתים לתורה.
ערב אחד פסע דוד לעבר ביתו כאשר הוא נתקל בערימת גרוטאות שהפריעה למהלך דרכם של העוברים והשבים. בלא משים דחף דוד את הגרוטאות ברגליו כדי לפנותן לצדדים, ולתדהמתו התגלתה לפניו גמרא קרועה בחלקה, שדפיה נראו כמתחננים שיגאלום מן הביזיון. הפך דוד קרש מימין, חבית משמאל, ולעיניו נחשפה ספריה שלמה של ספרי קודש שהתגוללו על הרצפה.
מזועזע עד עמקי נשמתו שב דוד לביתו ושח לאשתו אודות ספרי הקודש המתגוללים בביזיון ברחובה של עיר. ישבו השניים, חישבו חשבונו של עולם, צירפו מספרים, הפחיתו, הכפילו, חילקו, הישוו, ולבסוף הגיעו למסקנה כי דוד ירכוש שקי-בד חזקים והגונים, כדי לטמון בהם את ספרי הקודש הטעונים גניזה. לא קלה היתה ההחלטה. חישוב מדויק של ההוצאה הכספית הבלתי צפויה העלה, כי ערכם הכספי של השקים שווה לתמורה שמפיק דוד בשלשה ימי עמל קשים בעבודת הבניין!
אך בני הזוג נימנו ביניהם וגמרו לזכות במצווה חשובה זו, ומתוך התרגשות קדושה שחלפה בהם, קבעו כי שניהם ייזכו בשכר מצווה זו שווה בשווה. יהודים של פעם.
לא חלפו שנים רבות ולמגינת לב כל מכיריו חלה דוד את חוליו שממנו לא קם. נשמתו נסקה השמיימה בנתיב העשן הדקיק שסימנו מחברותיו שהכילו רשימות של אלפי חייבים, כאשר הוא מותיר אחריו יתומים רכים בשנים, שלא זכה להשיא. עצובים ונדכאים נאספו בחצר שכונת "מאור חיים" תושבי האזור ומכרי המשפחה, כדי ללוות את דוד למנוחת עולמים.
זעקותיהם קורעות הלב של היתומים הדהדו בין הבתים שרוויים היו כבר בשכול ובכאב, שביקרו לעיתים תכופות מדי בבתי היישוב הישן. אותה עת, עמלו בנות ישראל צדקניות לאסוף מאכלים לסעודת ההבראה עבור בני המשפחה.
בביתם לא היה מאכל לרפואה!
מסע ההלוויה עמד לצאת כאשר האלמנה הטרייה ביקשה ללחוש מספר מילים אחרונות: "דוד", אמרה בבכי כבוש.
"אתה ודאי זוכר את המצוות שעשינו יחד. מפת לחמנו קיצצנו כדי לזכות בהן. נכון, סיכמנו שנתחלק שווה בשווה בשכר המצוות. אבל אתה נפרדת מהעולם הזה בגיל כה צעיר. כבר אינך יכול להוסיף ולהרבות במצוות ובמעשים טובים כפי שוודאי היית חפץ. דוד, אני נשארתי כאן עם הילדים, יש עדיין בידי אפשרות לעשות מצוות נוספות. אני מוותרת על חלקי במצווה. שא עמך לגנזי מרומים את המצווות בשלמותן ותנוח בשלום על משכבך!!!".
אלו היו היהודים ה"פשוטים" של פעם.
"יהודים" ברמ"ח אבריהם ובשס"ה גידיהם. אמונה חושית תמימה ומושלמת, שניווטה אותם בכל מהלך חייהם לפעולות ומעשים שכל השומע אותם מייד נאפף בשאיפה להידבק במידותיהם התרומיות, ולהלך במשעול המוליך בדרך הראויה.
בני זוג תמימים באמונתם ופשוטים בהליכותיהם, אשר כל חייהם התנהלו באופן מופלא שניתן להפיק ממנו לקח רב ומוסר השכל.
