אילו אמרו לנו שבחלוף אחת-עשרה שנה לרצח רבין יתייחד הרוצח עם אשתו, לריסה, היינו חושבים שמי שאומר זאת השתגע. אם יגידו לנו שבעוד שנים אחדות, הרבה פחות מאחת-עשרה, הוא יקבל חופשה ראשונה מחוץ לכלא, כדי לשיר יחד עם שאר ההורים "גן שלנו מה נחמד הוא", נהנהן ללא מלים, אולי רק שתיים - יכול להיות.
הרעיון שהרוצח ייחנן ביום מן הימים הלא-רחוקים כבר אינו מופרך, בוודאי לא הזוי. אין להוציא אותו מכלל היתכנות. בעוד שנים אחדות - אולי כבר עכשיו - מספרם של התלמידים שיודעים מי הוא יגאל עמיר אינו פחות בהרבה ממספר התלמידים שיודעים מי היה יצחק רבין.
ככל שתלך בטנה של לריסה תתעגל ותתפח - יילך ויירב מספרם של האנשים שיראו ביגאל עמיר קדוש מעונה. יגבר מספר החולמים ומספר המתפללים - שמיים בקשו רחמים.
כבר היום ספק אם יימצאו שניים מעשרה שיידעו מה היא "מורשת רבין". בעוד פחות מאחת עשרה שנה ספק עם יימצאו חמישה מעשרה שיידעו מי היה האיש עצמו.
לומדים לחיות עם התדהמה האיומה. עם התקדים המצמרר. עם הזיכרונות המרים. גם עם היטשטשות הזיכרון ודהייתו. הדינמיקה של השכחה עושה את שלה, ואת שלנו. הזיכרון שלנו רעוע.
זוכרים - מי שזוכר - בעיקר את הטיית הראש, את החיוך הביישני, את העישון המשרשר סיגריה לסיגריה. את נימי הדם הסגולים בפניו, כשהג'ינג'י הסמיק, פעמים רבות כל-כך, בכל מעמד שנכחו בו יותר משני אנשים. זוכרים - אם בכלל - את הפרקטיקה של הרצח, את הפורנוגרפיה, את ה"סרק סרק". ואת הקונספירציה. אחת עשרה שנים שאנחנו אומרים "כבר שנה".
אחת עשרה שנה - ומשנה לשנה הולך "נוער הנרות" וגדל ופורח אל חייו, מותיר בעקבותיו את הנרות, ההולכים ודועכים, הולכים ומתעמעמים, גוועים וכבים. משנה לשנה הולך וקהה עצמת התיעוב למאמר המלה "הרוצח הזה", למי שמתקשה להגות את שמו.
משנה לשנה - זו אחת-עשרה שנה - לומדים מוקיריו לפרוט על המיתר הפקוע של העצב ושל הגעגוע. ולרבים (הרוב?) מתחיל להיות לא-איכפת אם ייזכר, אם לאו, האיש אשר עם הירצחו לא היה כאן איש שלא חש וחשב שמעתה, ואילך לעולם לא תהיה הארץ מה שהיתה לפניו.
