הגיעו מים עד נפש, אני מתפוצץ, חייב להתוודות ולא אצא מדעתי. הגיעה העת לומר את האמת: אני שונא מתנחלים ודוסים. אני מתעב אותם יותר מאשר את הפלשתינים. כמה שמחתי לאידם של העלוקות האלה כשלא הועילו להם כל היללות והקיטורים והם סולקו סוף סוף מהאדמות עליהם השתלטו, לאחר שבתיהם נהרסו עד היסוד על-ידי דחפורי צה"ל, הם זכו בפיצויים שמנים, שוכנו בקארווילות 4 כיווני אויר, שהלוואי והיו בונים כאלה לפליטים הפלשתינים.
ואותם פרזיטים כשפונו מבתיהם, במקום לאחוז בנשק ולהילחם על ביתם כפי שחזה ידיעות אחרונות בכותרת הראשית שלו ב-5.1.05: "תסריט האימים: מתנחלים חמושים ברובי צבע יירו בעת הפינוי לעבר חבריהם כדי ליצור בהלה כאילו החיילים הם היורים, בתגובה המתנחלים ישיבו באש חיה לעבר חיילי צה"ל".
בניגוד לתסריט האימים לא נורה בפינוי ולו כדור אחד, הם התגודדו בבתי הכנסת שלהם ועטופים בטליתות ביכו על מר גורלם. היה גם קומץ של צעירים מוסתים שהתבצרו על הגגות והתנגדו בכוח לגרוש, אך לעומת האפוקליפסה שחזו העיתונאים היה זה משחק ילדים.
ואכן, התקשורת כרגיל לא אכזבה, הכתבים עשו את המצווה עליהם במדינה דמוקרטית: הם לא הרפו משליחותם הלאומית ודבקו במשימה להוכיח כי "הכיבוש אשם" וכי המתנחלים החשוכים מסכנים את הדמוקרטיה. הם השחירו אותם ללא ליאות והתמידו לעשותם לבלתי לגיטימיים בעיני הציבור הנאור והשפוי. וכך נראו הכותרות באותם ימים סוערים: "תרחישי האימה - ירי מרגמות מהר הזיתים -פעילי ימין קיצוני ישגרו פצצות מרגמה מההר לעבר הר הבית... מטען בשער הכניסה-הטמנת מטען חומר נפץ בכניסה להר. טיסן נפץ שיתפוצץ בהר ויפגע במתפללים ובמסגד...".
אולם איזו אכזבה, אספסוף של טפילים כתומים, כל שהכתיבו להם העיתונים לא התממש. ללא בושה הם סרבו להשתתף במשחק, הם לא סיפקו את הסחורה: לא אפס קצה של מלחמת אחים, לא פיצוץ אל-אקצה, הכול חזיונות שווא. עיתונאים ופרשנים שרלטנים שהטעו את קוראיהם.
וגם לאחר שחלפה שנה מאז סולקו בדין המתנחלים מבתיהם, למרות הבטחות הממשלה, רובם עדיין מובטלים, ילדיהם נזקקים לסיועם של פסיכולוגים, הביורוקרטים מוציאים להם את הנשמה עם כספי הפיצויים, ואת בתיהם הם אינם יכולים לבנות משום שמתישים אותם בוועדות הבנייה למיניהן. והם בבטלנותם, אינם יוצאים בהמוניהם לרחובות, לא חוסמים צמתים, ואינם מבעירים צמיגים. והגרוע מכל, למרות האזהרות של "פרשנינו", בניהם ממשיכים להתנדב ליחידות הקרביות כאילו לא קרה דבר, רבים מהם ממשיכים לשרת בצבא הקבע, אני ממש לא סובל אותם...
איך האמנתי למנהיגים היקרים שלי כמו אבשלום (אבו) וילן שאמר בכנסת ב-12.5.04: "...זה נכון שלחיזבאללה יש קטיושות, שלפי מקורות זרים מסוגלות להגיע עד חיפה ולכסות את כל הצד הצפוני של ישראל. אבל כל ילד יודע שחיל האוויר והארטילריה של צה"ל הם כאלה שיכולים להגיב תגובה אחת אפיים, פי-10, פי-20, פי-30, ופי-50... אני חושב למרות כל נבואות הזעם הקודרות מלפני ארבע שנים הגבול יחסית שקט". וכשהרגעתי את בתי שרעדה מפחד בחדר הביטחון בוילה שלנו שבכרמל, כשהקטיושות התפוצצו לנו בפרצוף, התקשרתי לאבשלום (אבו) וילן להזכיר לו את נאומו בכנסת אך נאלצתי לשפוך את מררתי למשיבון...
ולהימנים רואי השחורות אינני יכול בכלל להסתכל בעיניים, זאת לא אסלח להם לעולם. כל האזהרות שלהם התממשו: החמאס ניצח בבחירות, נוכחתי שההינתקות אכן היתה רוח גבית לטרור, ציר פילדלפי הפך לאוטוסטראדה להברחת אמל"ח, מטחי קאסמים על אשקלון, צה"ל יאלץ לחזור לעזה. ממש בלתי נסבל, אי אפשר יותר...
כמעט שכחתי את הפלשתינים האומללים הכורעים תחת עול הכיבוש, גם הם פועלים בדיוק להיפך ממה שציפיתי מהם. הייתי מוכן להישבע שאם תינתן להם ההזדמנות ההיסטורית לבחור באופן דמוקרטי את ממשלתם, הם יבחרו בממשלה מתונה שוחרת שלום, שתכיר בזכות קיומה של ישראל, ותוותר על זכות השיבה.
ציפיתי מהם שהם יפעילו את החממות הנטושות בגוש קטיף ויהפכו ליצואני ירקות. עזה תהפוך ל"קלאב-מד- רפיח-ים" כפי שהבטיח מעריב ב-20.2.05. וכך פורסם בגוף הידיעה: "המשנה לראש הממשלה שמעון פרס נפגש ביום שישי בצהריים עם איש עסקים מדובאי מחמוד אלעבר ועם איש עסקים נוסף מאבו דאבי שביקש לא לפרסם את שמו... אנשי העסקים הביעו התעניינות להפוך את אחת ההתנחלויות הממוקמות על חוף הים לכפר נופש... רעיון נוסף שהועלה בפגישה על-ידי פרס היה להפוך את אחת ההתנחלויות למרכז רפואי... פרס ציין כי כבר שוחח בעניין עם גורמים בינלאומיים, ויש התעניינות של גורמי רפואה גדולים בעולם להקים במקום אחת ההתנחלויות המפונות, מרכז למחקר וטיפול רפואי".
איזו אכזבה ואיזה תסכול, הפלשתינים האידיוטים האלה הפכו את היישובים ההרוסים לבסיסי שילוח של קאסמים, ושמעון פרס שאינו מתייאש לעולם ממשיך לבנות את המזרח התיכון החדש שלו.
והכי מאכזבים הם אזרחי ישראל הערבים המגדירים עצמם בראש ובראשונה כפלשתינים גאים. מהם ציפיתי שיהוו הגשר לשלום עם הפלשתינים אולם נהפוך הוא, הם מרחיבים לאחרונה את השסע דווקא עם היהודים ומלבים את השנאה. כאילו ואחזה בהם רוח תזזית, הם כופרים בזכותה של ישראל להגדיר עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית, ותובעים להפכה למדינה דו-לאומית. ובמקביל, ברוב ביזיון וקצף הם נאבקים למען הקמתה של מדינת לאום פלשתינית נקייה מיהודים. הם מוסיפים ויוצקים שמן על המדורה בדרישה לבטל את חוק השבות, לשנות את ההמנון ואת דגל ישראל. והח"כים שלהם, במקום להרגיע את הרוחות, מבקרים בדמשק, נפגשים עם מנהיגי החיזבאללה, תומכים בארגוני הטרור, ומגדפים את חברי הכנסת היהודים ללא בושה.
וברוב ייאושי, כשאני מנסה למצוא עידוד בעיתון שלי הארץ, שם נפלתי מהפח אל הפחת, נתקלתי בגיליון יום שישי במאמרו המתסכל של אברהם טל תחת הכותרת "הכרזת מלחמה של המיעוט הערבי".
ואני, אנא אני בא - כל הקונספציות שלי קורסות: כמה חלמתי להתפטר מן הגנרלים ולזכות בשר ביטחון אזרחי מתנועת העבודה, כמה השתוקקתי לרמטכ"ל עם מעוף, המרחף באוויר ורואה את המערכה מלמעלה, ולא תקוע בבונקר עמוק בקרקע, הצילו אני לא יכול יותר...
