לוי כהן עבד במפעל ישאסבסט בנהריה. לאורך כל תקופת עבודתו, משך 9 שעות ביממה, 6 ימים בשבוע, על פני 11 שנים, כיסה אבק אסבסט יבש את כל גופו של כהן. את האבק שאף כהן כל העת לריאות. כהן עבד חשוף לאסבסט, לסיביו ולאבק שלו, משום שמפעל ישאסבסט לא סיפק לו כל אמצעי מיגון.
בגיל 59 התגלתה אצל כהן מחלת סרטן הריאות. כהן פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש להכיר בו כנפגע עבודה. המוסד לא הכחיש את עובדת החשיפה המסיבית של כהן לאסבסט ללא אמצעי מיגון. אולם, כך טען המוסד, אין קשר סיבתי בין החשיפה לאסבסט לבין מחלת הסרטן שהתגלתה אצל כהן.
שאלת הקשר הסיבתי (הגורמים למחלה מסוימת), היא שאלה שיפוטית. הרופאים, עם כל יכולותיהם המופלאות, מסוגלים רק להעלות השערות בדבר הגורמים למחלה מסוימת. במקרים רבים יש הבדלי גישות בין הרופאים. השופט היושב בדין צריך להכריע בין ההשערות והגישות. מלאכה לא קלה, אולם עליו לעשותה.
במקרה של כהן, מינתה שופטת בית הדין לעבודה בתל אביב, מיכל אריסון חילו, את פרופ' מרדכי קרמר, מנהל המכון למחלות ריאה במרכז הרפואי רבין.
פרופ' קרמר הוא ה"דובי לא לא" של בתי הדין לעבודה בתחום מחלות הריאה. הסיכוי לזכות במכונות מזל בקזינו, גבוה יותר מהסיכוי שפרופ' קרמר יאשר כי מחלת ריאה נובעת מתנאי עבודה גרועים. בשלוש השנים האחרונות, על בסיס חוות הדעת שלו, דחו בתי הדין לעבודה את תביעותיהם של דן מאירי, עובד במפעל חיפה כימיקלים; של שמעון מאיר, צבע רהיטים בנגריה; של שלמה לוי, עובד במחצבות אבן וסיד; של סועד מחמוד, עובד במפעל אלידן פלסטיקה; של יחזקאל מאיר, העובד כרתך מסגר; ושל שאיריו של עו"ד אליעזר ראש, שנפטר מהתקף אסטמה קשה במהלך ישיבה סוערת ופרופ' קרמר קבע שבין הישיבה הסוערת ובין התקף האסטמה אין ולא כלום.
על בסיס חוות הדעת של פרופ' קרמר, דחו בתי הדין לעבודה גם את תביעותיהם של אליהו הרצל, שעבד עם חומרי הדברה; של זכריה כוכבי, שעבד במשרד החקלאות עם חומרי חיטוי וריסוס; של יעקב שושן, שעבד כמסגר רתך בחברת החשמל והיה חשוף משך שנים לאסבסט, סודה קאוסטיט ולממיס קרבון.
על בסיס חוות הדעת של פרופ' קרמר, דחו בתי הדין לעבודה גם את תביעותיהם של יצחק בלסיאנו, שנחנק לאחר ששאף חומר כיאנוריק כלוריד במפעל תרכובות ברום, של רונן טויטו שעבד במפעל תרופות, של מוחמד בדארנה, פועל טיח שעבד עם חומרים הידועים כמגרים את דרכי הנשימה ובמיוחד חומרים אקריליים, ושל מנחם דוד, קצין חשמל באונייה שנחשף לחומרים רוויי אבק ואדים.
באותו אופן, על בסיס חוות הדעת של פרופ' קרמר דחו בתי הדין לעבודה את תביעותיהם של מדכי גלנט, של אלי נעראני, של לונה חיאדרה, של נפתלי דרי ושל פוזייה בהאלדין, כולם עובדים שנחשפו לחומרים המגרים את דרכי הנשימה.
בשני מקרים, זה של עפיף חיין וזה של גבריאל כהן, פסקו בתי הדין לעבודה בניגוד לחוות הדעת של פרופ' קרמר והכירו בחולי האסטמה כנפגעי עבודה. במקרה נוסף, זה של עמית בסון, העלתה השופטת אסתר שטמר מרחובות את אחוזי הנכות לנפגע תאונת דרכים בשיעור ניכר, לאחר שפרופ' קרמר, שמונה מומחה מטעמה, קיפח אותו.
מתוך עשרות מקרים שבדקנו, רק בשלושה מקרים ניאות פרופ' קרמר לצדד בעמדת העובדים. באחד המקרים, זה של נחום זלצמן, הוא היה מוכן להכיר בכך שתנאי העבודה גרמו להחמרה זמנית של 6 חודשים. במקרה שני, של יחיאל פדידה, הכיר בהחמרה חלקית. רק במקרה אחד, זה של שלמה בן דוד, מצא פרופ' קרמר קשר בין תנאי העבודה לאסטמה, אולם בן דוד סבל ממחלה שממילא נכנסת לגדר מחלת מקצוע.
נחזור כעת למקרה של לוי כהן. גם כאן גילה פרופ' קרמר עקביות לגישתו. פרופ' קרמר מצא, כי "מחלתו של כהן הינה הלימפומה, סרטן בלוטות הלימפה שהתפשט" ופסק כי אין קשר "בין החשיפה לאזבסט לגידול מסוג זה."
כהן ביקש להביא בפני פרופ' קרמר את חוות דעתו של מומחה אחר, פרופ' מרדכי רביד, מומחה ברפואה פנימית, שדווקא מצא קשר בין חשיפתו לאסבסט למחלת הסרטן בה לקה.
פרופ' קרמר האשים את פרופ' רביד בחוסר הגינות וביטל בזלזול מופגן את חוות דעתו: "פרופ' רביד ודאי הצליב בספרות הרפואית את המושגים אזבסט ולימפומה ומשום מה מצא לצטט רק את תיאורי המקרים הקלושים המצדדים בחוות דעתו. באותה הצלבה מצאתי 79 מאמרים אשר רובם המכריע שולל את הקשר בין לימפומה ואזבסט ומן ההגינות היה עליו להזכיר זאת".
בסוף דבריו, קבע פרופ' קרמר: "לפני שפותחים תיבת פנדורה שבה כל חולה סרטן 'יאשים' את החשיפה המקצועית לחומר זה או אחר על סמך תיאורי מקרים יש לבסס נתונים באופן ברור ומדעי כמו שהוכח מעבר לכל ספק לגבי הקשר בין סרטן קרום הריאה ואף סרטן הריאה לאזבסט".
בכך כמובן טעה פרופ' קרמר הנכבד וגם חשף את גישתו. הוא טעה כי אין צורך שהעובד יוכיח "מעבר לכל ספק" כי תנאי העבודה גרמו לסרטן. נהפוך הוא: על המוסד להוכיח כי "השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים".
פרופ' קרמר חשף את גישתו, חששו: שמא תפתח תיבת פנדורה והביטוח הלאומי ייאלץ לשלם.
במקום לנתח את הממצאים והעדויות שלפניה ולהזכיר לעצמה שקביעת הקשר הסיבתי היא שלה ושלה בלבד, מתייחסת השופטת אריסון חילו לפרופ' קרמר כאל, כך כלשונה, "אורים ותומים", משום שמונה על ידה. השופטת מסרבת להכניס את ראשה "במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה". השופטת בוחרת ללכת שבי אחר חוות דעתו של פרופ' קרמר: "האובייקטיביות שלו גדולה יותר". שוב, רק משום שפרופ' קרמר מונה על ידה.
ואנו נעז ונשאל: אם כך, לשם מה בכלל צריכים שופטים. עדיף למנות רופאים בהגרלה ומה שהרופא יקבע הוא שיהיה. לפחות אז תחושת הצדק לא תפגע.
