אחת לחודשים אחדים מתפרסמים נתונים עדכניים על מספר העניים בכלל ועל מספר הילדים העניים בפרט. פעם הנתונים הם מטעם מכון מחקר כל שהוא ופעם אלה נתונים ממסדיים ורשמיים מטעם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. יהיה מקורם אשר יהיה: גם אם מספר העניים לפיהם אינו מדויק עד אחרון העניים אלא הוא בבחינת אומדן מקורב של כמותם, הם אינם מותירים מקום לספק, קל וחומר לתקווה. הנתונים, אשר בעודם מדברים בעד עצמם מנסחים כתב אישום חריף כלפינו, הם מחרידים.
זה מכבר "רק" אחד מכל חמישה ילדים היה עני וכבר היום - הייאמן כי ייתכן? - אחד משלושה. לא ירחק היום, שבו ילד, שזה מקרוב למד קרוא וכתוב, יציץ בכותרות עיתון ויקרא שם, לחרדתו, כי אחד מכל שני ילדים הוא עני. והילד המשוער והצפוי הזה יקרא ולא יאמין למקרא עיניו. בינו לבינו הוא יגיד בלבו - הילד הזה, העני, הוא אני. אפשר שישאל את אביו בקול רם אם גם הוא עני, והאב, למרבה מבוכתו ולעומק בושתו, יפטור אותו בהינף יד מבטל או, אולי, ירחיק עדות: זה רק נתון, זה רק עיתון.
העוני אינו עוד בחזקת פצצה מתקתקת. הוא פצצה שהתפוצצה זה מכבר. רסיסיה וגלי ההדף שלה מחוללים כבר כיום במקומותינו תגובת-שרשרת שתוצאותיה, השלכותיה וההשפעה המצטברת שלה ודאיות כמו החיים וכמו המוות. כמו עוניים של העניים, שהם, בעצם, חיים-מתים.
ילדים עניים, המתרבים והולכים בקצב מבהיל, סופני, יהיו הפושעים של מחר (חלקם, בייאושם, פושעים כבר כיום!). עוניים של ילדים הוא איום שמתממש בעצם כתיבת הדברים המעציבים האלה אודותיו. מילדים עניים לא נגרעת רק פת לחם. ההווה שלהם נעשק ועתידם נגזל. ההווה שלהם חסר תקנה, חסר מוצא ועתידם עגום. האופק שלהם חסום.
אנחנו, כחברה, פושעים כלפי ילדים עניים. לא נוכל להינקות ולהיטהר ברחיצה בניקיון כפיים; לא נוכל לחסות ולהסתתר תחת כנפי נימוק, אשר אף כי אפשר שהוא אמיתי, נכון וממשי (העדר משאבים מספיקים) - בנסיבות העניין, בתוקפו ובחומרתו, הוא מופקע מעיקרו ומופרך. העוני הופך אותו לנימוק כוזב.
כל עוני אנושי צריך להקפיא את מי שחם להם, לצמרר את עורם של הבלתי-נרעדים ולסמור את שיערם. חברה מערבית מתוקנת, מתקדמת, כחברה שאנחנו אמורים להיות ( חברה שנחשבת לכזאת) העוני שלנו מר ואכזר. העוני שלנו פושע. מדינה שמפקירה את ילדיה לעוני שולחת אותם, למעשה, לפשיעה. מדינה כזאת - אין מלים אחרות - היא מדינה פושעת.
