החודש יצא לאור בארצות הברית ספרו של ג'ימי קרטר: "Palestine: Peace Not Apartheid", שבו הטיל על ישראל במידה רבה את האחריות לכשלון תהליך השלום בינה לבין שכנותיה הערביות והפלשתינים. הספר עורר עליו זעם וביקורת רבה בחוגים פרו-ישראלים. את עיקר האש משך השימוש מלבה היצרים בביטוי "אפרטהייד", הטעון משמעות היסטורית שלילית רבה, כדי לתאר את יחסה של ישראל לפלשתינים בשטחים הכבושים. הספר גם הותקף על-ידי קנת שטיין, חוקר במרכז קרטר שהתפטר לאחר פרסום הספר, ועל-ידי דניס רוס, בטענות לגניבה ספרותית (ויקפידיה)
משמעות המילה "אפרטהייד" (על-פי אנציקלופדיה ויקפידיה) אָפַּרְטְהַיְד (מאפריקאנס Apartheid: הפרדה) הינו המדיניות והמשטר הגזעניים שהונהגו על-ידי ממשל המיעוט הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד שנת 1990. מדיניות זו הושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעוניים (בני תערובת), ומתן זכויות יתר לתושבים בני הגזע הלבן.
גם אני קראתי ושמעתי את מה שפורסם עד כה על ספרו של ג'ימי קרטר "פלשתין. שלום, לא אפרטהייד" שמעורר לצערנו הדים נרחבים ולא חיוביים בארצות הברית ומחוצה לה. אפשר בהחלט להסיק מכך שדעתו של קרטר על ישראל ועל מדיניותה תמיד הייתה שלילית וכעת כשהוא משוחרר מאילוצים דיפלומטיים הוא מרשה לעצמו לבטא את דעתו בספר חדש; או שהוא ניקלע לעיוורון שלא מדעת, נוכח העובדות החד-צדדיות שהוא הציב לעצמו ומשוכנע בהן; או שמא זה עניין של הגיל, כמו שאומרים. בכל מקרה, זקנתו בהחלט מביישת את בחרותו.
כי אחרת לא ניתן להבין כיצד ג'ימי קרטר, חתן פרס נובל לשלום ואדריכל הסכם השלום עם מצרים, הנישא על גלי האהדה הציבורית בזכות פעילותו ההומנטרית, מרשה לעצמו להוציא לאור ספר רווי בעובדות לא נכונות, תוך התעלמות מעובדות היסטוריות. כל הספר משקף עמדות חד-צדדיות לטובת הפלישתינאים, בלי לחשוף כלל את עמדת מדינת ישראל, כמקובל בהוצאת ספר כזה. ניתן בהרהור נוסף לחשוב אפילו שהרשות הפלישתנאית מימנה את כתיבתו והפקתו, משום שאחרת לא ניתן להבין זאת.
ח"כ סילבן שלום צודק בהחלט בתגובתו הגלויה לקרטר, שפורסמה במוסף סוף שבוע במעריב (15.12.06) - כל מילה בסלע, ובפרט המשפט התוצאתי והמסכם בו אמר "היום אני מבין מדוע לא נבחרת לקדנציה שנייה".
דוגמא אחת מני רבות לעיוותים המובאים בספר, היא שקרטר לא חוסך שבטו מישראל אפילו בהקשר להסכם השלום הישראלי-מצרי, שנחשב לגולת הכותרת של העשייה המדינית שלו. נוח לו לייחס במקרה זה לישראל את האחריות לאופיו ה"צונן" של ההסכם. זאת לטענתו בשל העובדה כי ישראל לא עמדה בדיבורה (במסגרת ההסכם) להעניק אוטונומיה לפלשתינים. משום מה מתעלם הנשיא לשעבר מחלקה של מצרים באופיו "הקריר" של השלום בין הצדדים. וכן, הוא אינו מזכיר במאום את גישתו הסרבנית הרציפה של אש"פ, אשר גינתה את מהלכי השלום של הנשיא המנוח אנואר סאדאת ודחה בשאט נפש את רעיון האוטונומיה.
קרטר התארח במספר תוכניות יוקרה וזכה לטיפול מלטף ואוהד מצד המארחים למינהם. זאת אומרת, שמאות אלפי אמריקנים שלא יודעים דבר על המזרח התיכון ניזונים מדבריו (למשל, באחת מתוכניות "ג´פורדי" האחרונות לא ידעו המשתתפים אפילו מי זה אהוד אולמרט), ילמדו על הסכסוך הישראלי-ערבי דרך ההצגה המעוותת של קרטר. לפיכך, השאלה היא לא עד כמה הספר הוא אמת, אלא עד כמה הספר השפיע על דעת הקהל באמריקה, שכרגע תומכת בישראל.
את הנזק ההסברתי הזה נוכל לראות ולהעריך רק בעוד מספר חודשים או שנים. לדעתי אין די בדיבורים והסתייגויות על הספר והאיש. יש לפעול בנושאים הבאים:
- הספר הזה מוכיח מה שישראלים רבים חשבו. אסור לתת לאיש הזה זכות להיכנס לארץ. עוכר ישראל. צריך לעשות ממנו פרסונה נון-גראטה, להתנגד לכל מינוי שלו, להיות משקיף, בורר או מתווך בסוגיה הישראלית-פלשתינית לעתיד לבוא. ממשלת ישראל או משרד החוץ יקבלו החלטה לא לשתף עימו כל פעולה בעתיד.
- לבצע מדיניות של מערך הסברה מסיבית נגד העמדות שהובעו בספר וגם להפעיל את השדולות היהודיות למיניהם כן נגד הספר ונגד האיש, כן, בלי כל בושה.
- להטיל חרם אקדמי על ג'ימי קרטר וכל חרם אפשרי אחר.
- ליזום ולעודד הוצאה לאור של ספר מקביל, כמענה ישיר על-ידי אישיות ציבורית, כמו למשל שמעון פרס או אהוד ברק, המפריך את העובדות הלא נכונות שהוצגו בספרו של קרטר אחת לאחת, כדי שהספר יציג את העובדות ההיסטוריות של הסיפור האמיתי של הניסיונות הישראלים שכשלו להגיע לשלום אמת ועל הצורך הקיומי בנקיטת פעולות כדי להגן על אזרחי מדינת ישראל מפעולות טרור.ולהפיץ את הספר בכל העולם.
ויש להניח שיש פעולות נוספות שאפשר לעשות כדי להקטין את הנזק.
