איני יודע כמה זוכרים את זכייתה של שרל'ה שרון בתחרות האירוויזיון לפני למעלה מעשור. בעת הטקס התייחסה הזמרת לזר הפרחים שקיבלה ובטון נרגש הכריזה "הפרחים לצה"ל". גם מי שלא טרחו לראות את התוכנית געו בצחוק. כבר בראשית שנות התשעים הקדשת זר פרחים לצה"ל ממש לא היתה באופנה. גם הביטוי הנושן יותר "כל הכבוד לצה"ל" לא נשמע שנים רבות וניתן יהיה לאתרו, אולי, באחד מאתרי הנוסטלגיה באינטרנט.
ישראל עברה מאז הפרטה ערכית וכלכלית. הכוחות חברתיים והפוליטיים המובילים בה מאופיינים על-ידי מחויבות לשמירת העקרונות הדמוקרטיים וזכויות הפרט ולא לזכויות הכלל ולמשימותיו. המחויבות לעקרונות אלו מבטאת סדר עדיפויות אישי ופוליטי. מדובר ברצון ומעל לכול באינטרס לעצב סדר חברתי כלכלי המקדש את הפרט ודוחק לשוליים את המדינה, או ערכים חברתיים כיתר שוויון בין אזרחיה. ההסתייגות מהצבא ומפקדיו ומעל לכל ממחיר הביטחון, אופנתית היום הרבה יותר ומהווה "בון טון" בחוגים הקובעים.
גם הקבוצות הפוליטיות המכונות "השמאל" בישראל אינן במהותן (להוציא קבוצות שוליים) שמאל חברתי כי אם שמאל ליברלי המחויב לזכויות הפרט ולחירותו האישית והכלכלית, אך לא לרווחתו. ניתן לומר, על דרך הכללה, כי העקרונות הדמוקרטיים להם מטיפה העילית החברתית-כלכלית מתמקדים הרבה פחות "בשלטון העם, על-ידי העם ולמען העם" והרבה יותר בעקרונות "שלטון החוק" וזכויות הפרט.
זיהוי "העקרונות הדמוקרטיים" עם מעמד חברתי מסוים אינו מדויק, ככל הכללה אחרת, וקיימים חריגים בכל קבוצה חברתית. אין לי ספק כי חלק מהקבוצות הפוליטיות שהפכו את הערכים הדמוקרטיים וזכויות האדם לדגלן, פועלות בכנות ולא ניתן יהיה לבסס את תמיכתן ברעיונות אלו על בסיס כלכלי-חברתי בלבד. למרות זאת אני משוכנע שהכללה זו משקפת במידה רבה את המציאות.
תמיכת העילית הכלכלית-חברתית בישראל בנסיגה מלאה מהשטחים שנכבשו ב-1967 ובחזון שתי המדינות נובעת יותר מהרצון לחיות במדינה דמוקרטית ומהחשש שמא המשך הכיבוש מסכן את הדמוקרטיה הישראלית ועלול לספח לחברה הישראלית המוני אזרחים לא יהודיים נזקקים שיהוו נטל כלכלי וחברתי ואשר יסכנו את ההגמוניה שלהן בחברה הישראלית.
המחויבות לערכים הדמוקרטים בקרב המעמד העליון בישראל אינה מחויבות מוסרית בעיקרה, אלא בעיקר השקפה תועלתית. אין לי ספק כי שכבות אלו יוותרו בנקל על משטר דמוקרטי, אם יוקם משטר רודני שיבטיח להם חופש כלכלי, הפרטות, דיכוי תביעות השכבות החלשות בחברה ובמיוחד החרדים ונסיגה שתבטיח קיצוץ בהוצאות הביטחון. המעמד העליון בישראל, כמו דומים לו בארצות אחרות, יבחרו במשטר רודני כזה בטענה שהוא מבטיח את "זכויות האזרח" כפרט ומגן מפני "עריצות הרוב".
מעניין לראות מהו יחסם של אותם כוחות לשאלת חוסנה של מדינת ישראל. בכל עת שמועלים על סדר היום האיומים לקיומה של ישראל מצד אירן וכן ובמיוחד איומים קרובים, כמו חיזבאללה בצפון והחמאס בדרום, נטען שמדובר בהיסטריה חסרת כל הצדקה וכי אין בנמצא איומים קיומיים על ישראל ובשל כך יכולה ישראל לגלות נדיבות מפליגה בשולחן המו"מ. מאידך, כאשר מנסה ישראל לעשות משהו צנוע במבצע צבאי, כמו למשל לנצח אלפיים אנשי חיזבאללה בעזרת צבא מודרני חזק, מיד נזעקים להסביר לנו את "מגבלות הכוח" ואת מחיר המלחמות בדם ובכסף.
במתכוון אין אני מזהה גופים אלו עם מפלגות ואישים פוליטיים מסוימים. כיום לא נכון להצביע על מפלגה מסוימת בהקשר למגמה זו. נראה לי שהיא מבטאת בראש ובראשונה את העמדות השולטות בעילית הישראלית בכלכלה במשפט, בחיים האקדמיים ובתקשורת המגויסת לטובת ההון. נציגי נאמנים להשקפות אלו נמצאים בכל המפלגות, מה גם שהכוח הפוליטי בישראל כבר אינו מצוי באמת בידי הפוליטיקאים.
התוצאה של התפרקות הכוחות החברתיים הדומיננטיים מכל מחויבות לאומית וחברתית הינה גם ניוונו של הצבא שאינו מסוגל לנצח ארגוני טרור החלשים ממנו בהרבה. למרות מציאות זו מנסה העילית בישראל לשכנע אותנו כי קיומנו אינו בסכנה ועל כן אין לנקוט בצעדים כלכליים וחברתיים בהם נוקטת חברה מגויסת בשעת משבר.
בראיון סוף השבוע למוסף הארץ טענה השרה ציפי לבני שכיום הציבור חש "ללא הצדקה" איומים קיומיים על מדינת ישראל. אין לי ספק שבצד המטרה הפוליטית השקופה, מהווה הראיון ביטוי להלכי רוח השגורים בסביבתה החברתית. השרה לבני עברה דרך ארוכה מאד מאז ילדותה וזנחה מכבר את המחויבות הלאומית של הוריה.
יש לומר לשרה לבני ולעצמנו שהאיומים הקיומיים הם אמיתיים. ראינו ולא שכחנו איך ערי הצפון הפכו בקיץ האחרון לערי רפאים. צפינו בחוסר אונים כיצד צבא הצללים הגדול הקרוי צה"ל אינו מסוגל לעשות דבר כדי להגן עלינו. מדברי השרה ניתן היה ללמוד שאסור היה לצבא "להתלהם" ("קטע של בנים") ולנסות לנצח במלחמה זו כי ממילא הניצחון לא היה ביכולתו. מה שרת החוץ מבקשת שנבין מכל זה? שאין עלינו איום קיומי אם צבאנו אינו מסוגל לנצח ארגון של אלפיים לוחמי גרילה ללא חיל אוויר וללא שריון?
איני סבור שתחקירים וועדות חקירה הפקת לקחים ועריפת ראשים יביאו לגאולה כלשהי, למרות שהצבא חייב להתאמן ובדחיפות ויש להשיב לו את כושרו הקרבי. הפתרון הוא בשיבה לערכים של מחויבות לאומית וחברתית, של נכונות להקריב חלק מההווה להבטחת העתיד. בחזרה למחויבות ציונית וכן- יש להקדיש שוב את "הפרחים לצה"ל".
