ספר השירים החדש הוא ספר ישראלי מאוד בחומרים שלו ובנופי הארץ ( תוך דגש על ירושלים), ועם זה הוא נאמן לרציפות היהודית. הלשון נשענת על ארון הספרים היהודי, והיא חגיגה לשוחרי הלשון העברית. השירים שואבים מן המדרשים היהודיים ומלשון התפילה, ובמאמר זה נדגים זאת.
בשיר "עם זיו בשבת" מתאר המשורר באמצעות שיר משפחתי את הארס פואטיקה שלו. וכך הוא כותב: "אתה והיא ואני/כמו ירושלים/עיגול לפנים עיגול". ירושלים בהקשר המשפחתי הזה יסודתה בירושלים אשר במדרשים. על-פי המדרש (ויש לכך כמה גרסאות) ירושלים היא מרכז העולם, והמבנה הוא עיגול לפנים עיגול. כך למשל תנחומא קדושים: "ארץ ישראל יושבת באמצעיתו של עולם, וירושלים באמצע ארץ ישראל. ובית המקדש באמצע ירושלים, וההיכל באמצע בית המקדש, והארון (ארון הברית) באמצע ההיכל. ואבן השתייה לפני ההיכל, שממנה הושתת (נוסד) העולם".
מתברר מן ההמשך שיש הקבלה בין מבנה ירושלים שהיא עיגול לפנים עיגול ובין השירה עצמה. המשורר אומר את שירו על הרוח, על האור ועל העולם, ואז מתברר: "ושיר לפנים משיר/שאתה השיר ואתה אומרו". גם השירה בנויה כסדרה של מעגלים קונצנטריים, והמשורר הוא העיגול לפנים עיגול, שהוא מבטא את השיר. המשורר מתגלה כאבן השתייה שממנה הושתת (נוסד) השיר.
בשיר יש מבנה כפול: יש הפשט של הסיפור המשפחתי. המשורר נפגש עם בני משפחתו, והוא משורר את שירו למשפחה. ייתכן שזיו הוא שם של בן משפחה (אולי נכד) שסביבו נרקם השיר. ומעל המרקם המשפחתי נבנית קומה נוספת של המעטפת הארס פואטית.
בשיר אחר, "העולם מלא רחמים", משחק שוב המשורר על שני מעגלים: המעגל המשפחתי והמעגל הפואטי. הכותרת כבר מרמזת לשירו של יהודה עמיחי "אל מלא רחמים". עמיחי שם ללעג את השגחת האל המפקיר את עולמו, ולכן עולמו ריק מרחמים כיוון שהרחמים נמצאים באל אך לא בעולמו. השיר נוקב וקשה והוא מתריס כלפי חוסר הצדק האלוהי בניהול העולם, והוא כואב את קיומו של האדם החי בעולם ללא השגחה אלוהית. יעקב מכנה את שירו "העולם מלא רחמים", מעין תגובה לעמיחי: אתה אמרת שהעולם ריק מרחמים, ואני אומר לך עמיחי שהעולם מלא רחמים. השיר הוא שיר אמונה והוא מבטא את השגחת האל הפרושה על הכל.
המשורר משלב שמות מן המסגרת המשפחתית בתוך מעטפת של פסוקים מן המקורות :"העולם מלא רחמים/ וזיו וזוהר/ ושבתות וחגים/ ומיני רימון ותאנה ופרי מגדים". הזוהר כאן מתקשר כמובן לתפילת אשכבה "כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים". ובהמשך השיר מופיע הצירוף "ורועי לא אחסר/ ועת קציר ואסיף ונחלים". כאן רומז המשורר לתהילים כ"ג "ה' רועי לא אחסר" וכן גם לפסוק "עבר קציר, כלה קיץ ואנחנו לא נושענו" (ירמיהו, ח 20).
הפסוק מתהילים כ"ג מקבל את המשכו בסוף השיר שם נאמר "ובנאות דשא ירביצוני/ שחר של זיו וזוהר ורועי/ ולא אחסר". ויש גם רמיזה מיסטית לעולמות הנסתרים: "ולטבוע בשי שיבולים". יש כאן רמז לש"י עולמות הנזכרים בתורת הנסתר, והשפע הזורם מהעולמות הנסתרים מעצים את ההשגחה האלוהית בעולם.
הכתיבה רוויה בפסוקים מן המקורות, והם מובאים כארמזים המעצימים את משמעות השיר. ניכר כי המשורר אמון על העברית לרבדיה. כך למשל בשיר "הימים הנוראים" הוא כותב "אחות קטנה עורכה תפילותיה/ עורכה מחלצותיה/ עורכה מחלפותיה/ עורכת חשבון נפשה". וכל מי שאמון על התפילות חש את הארמז מפיוטי ימים נוראים: "אחות קטנה. תפילותיה. עורכה ועונה תהילותיה. אל נא רפא נא למחלותיה" (מחזור לראש השנה).
יעקב יעקב ביסס את מעמדו בשירה העברית כמשורר הכותב על שורשיו המשפחתיים, על ירושלים ועל העולם כולו כעולם של אהבה וחסד. ספר זה היוצא לאחר שתיקה ממושכת של עשר שנים בקירוב הוא עשיר בתכניו ומסב הנאה של ממש לשוחרי שירתו.