אחרי החבטה העזה שספגתי בעת הנפילה, היה פתאום שקט חזק, שקט של בראשית. אני לא זוכר כמה זמן שכבתי על החול והאבנים, אבל אני זוכר שזה נראה לי המון זמן. הראש שלי נח באמצע שיח קוצני, מתחת לבטן הרגשתי גוש גדול ומשונן שהיה כנראה אבן גדולה או חתיכת מתכת חלודה והרגליים שלי היו מפוזרות על החול.
לא בדיוק הבנתי איך הגעתי לכאן, כל שאני זוכר שעפתי ונחתתי במקום בו אני שוכב כעת. השקט הופר מעט ומרחוק שמעתי צופר של מכונית משטרה או אמבולנס. אני אף פעם לא מצליח לזהות ביניהם חשבתי לעצמי.
ניסיתי לקום כדי לראות מה קורה ומדוע אני שומע את צופר האמבולנס מתקרב ואז גיליתי שאני לא מצליח לזוז. ניסיתי להניע את הידיים אבל לראשונה בחיי הם לא שמעו לפקודתי. מעולם הידיים לא אכזבו אותי ותמיד עשו כל מה שרציתי, אבל הפעם משום מה הם החליטו להפסיק להיות נאמנות לי. פניתי לרגליים אבל גם הן השתתפו בקנוניה נגדי וכך גם חלקי הגוף האחרים.
אני זוכר שהייתי מעורפל וחשבתי שזה לא בסדר שהגוף שלי מחליט לשבות דווקא עכשיו כשממש לא נוח לי ואז ראיתי מרחוק אנשים עם בגדים לבנים שבאו כנראה לעזור למישהו בסביבה. מחשבה נוספת שאני זוכר מהשדה ההוא היתה שכנראה צופר האמבולנס ששמעתי מרחוק היה זה שהביא את האנשים הללו כדי לטפל במישהו. אולי היתה כאן איזו תאונה באזור.
ממקום משכבי יכולתי להסתכל לצד אחד בלבד, לצד בו מונחת הלחי שלי על האדמה במרכז השיח. בין ענפיו של השיח, כאשר אני שכוב כל הרצפה, יכולתי להבחין מנקודת מבטה של נמלה בשדה שמסביבי.
מעולם לא חשבתי שהדברים יכולים להראות כל-כך שונים מאותו מקום, אבל מגבהים שונים. ראיתי מרחוק את מכונית האמבולנס נעצרת באמצע השדה ואלונקה מורדת ממנה. כנראה שמישהו נפצע שם חשבתי ואז כאילו הלילה ירד בבת אחת, הכל סביבי היה חשוך.
הרגשתי שאני צולל לתוך חור שחור ונשאב לתוכו. הרגשתי שאין לי כוח ואני מאבד את כוח המשיכה. הריחוף היה נעים לי והרגשתי כמו עלה ברוח שהתחיל לטפס למעלה עם משב רוח של סתיו. התחושה היתה כל-כך נעימה ואליה התלווה סרט על חיי.
ואז לפתע, באמצע ההקרנה שמעתי צעקה של בחור שהעיר אותי ."יש כאן עוד פצוע חוץ מהפצועה קשה, תביאו לכאן מהר ציוד החייאה ואלונקה".
מה זו החוצפה הזו, חשבתי לעצמי. מי צועק כל-כך חזק ומפריע לי באמצע הרחיפה הזו. רגע, אולי הוא מתכוון אלי כאשר הוא אומר פצוע? אני פצוע? ואם אני פצוע מי זו הפצועה השנייה שעליה הוא דיבר?
רגע אחד, איפה ענבר? אני זוכר שהיינו ביחד לא מזמן. ניסיתי לקום, לזוז ולחפש את ענבר. פתאום התחושה של הנינוחות נעלמה והרגשתי שקרה כאן משהו לא טוב. מנקודת מבטי על האדמה הבחנתי עכשיו בהרבה זוגות נעליים, נעלי התעמלות, לבנות. "תן לו מנה של מורפיום, הבחור הוזה", אלה המילים האחרונות ששמעתי.
התעוררתי בבית חולים ופתחתי לאט לאט את העיניים. היה לי קר מאוד, מסביבי היו המון מכשירים אשר השמיעו צפצופים שונים וקטעו את השקט. הצלחתי להזיז את הראש ואז ראיתי את אמא שלי לידי בוכה. לא הבנתי מדוע היא בוכה כל-כך, זו הפעם הראשונה שאני רואה דמעות כל-כך גדולות אצל אמא שלי.
"גל, איך אתה מרגיש? משהו כואב לך?" אמא שאלה. "לא כואב לי כלום", עניתי ושאלתי מה אני עושה כאן בכלל? מה זה החדר הזה?
אימא סיפרה לי שאני בבית חולים ללא הכרה כבר עשרה ימים וזו הפעם הראשונה שהתעוררתי.
"עשיתם תאונה ליד באר שבע עם האופנוע הגדול גלי, אתה וענבר. מכונית שלא עצרה באור אדום העיפה אתכם, הנהג ברח ונתפס מאוחר יותר. מדובר בנהג בדואי שגנב טנדר וניסה לחמוק ממרדף משטרתי".
מוזר שלא זכרתי שום דבר מהאירוע הזה, חשבתי לעצמי. רגע, אמא אמרה שגם ענבר היתה איתי."אמא מה עם ענבר?". "תנוח גל , אתה צריך לשכב. אסור לך להתאמץ". ניסיתי לקום והצלחתי לזוז קצת."מה עם ענבר?" שאלתי שוב אבל אמא לא ענתה.
לשמע הרעש נכנסה האחות ששמחה שהתעוררתי. אמא ניגשה אליה, לחשה לה משהו על האוזן ויצאה. האחות ניגשה אלי וביקשה שאירגע. "מה עם ענבר?" שאלתי את האחות אבל במקום תשובה ראיתי שהאחות מכניסה חומר בעזרת מזרק לאינפוזיה שלי. מה עם ענבר? בכיתי. האחות יצאה מהחדר והרגשתי שהעפעפיים שלי נעצמות ושאני הופך לחסר משקל כמו עשן. מה עם ענבר?
נרדמתי.
