מקריאת כתבות המופיעות חדשות לבקרים באמצעי התקשורת, מתקבל הרושם שמערכת החינוך, וליתר דיוק המורים - אשמים בכל חולייה וקלקוליה של החברה הישראלית. האלימות מתגברת - מערכת החינוך אשמה. רמת התלמידים יורדת - מערכת החינוך אשמה, אובדן דרך וערכים - גם בכך אשמה מערכת החינוך.
דומני שלאנשים המצויים מחוץ למערכת החינוך, אין מושג קלוש עד כמה עבודת ההוראה והחינוך קשה, מורכבת וכפוית טובה.
בניגוד למה שנוטים לחשוב בציבור, המטלה המרכזית עמה מתמודדים מורי ישראל יום ויום שעה שעה, אינה העברת התלמידים מעל משוכת בחינות הבגרות, גם לא העלאת רמת ההשכלה של התלמידים והקניית ערכים כמצופה מהם. מי שמציג כך את עיקר תפקיד המורה בימים אלו - מתכחש לקושי המרכזי במלאכת החינוך וזורה חול בעיניים.
הבעיה הקשה היא ההתמודדות המורכבת של המורה עם מגוון האוכלוסיות במדינה, על הבעיות המאפיינות אותה, הפערים החברתיים, הבעיות המשפחתיות, הקשיים הכלכליים, האלימות, התסכולים. מכאן שההתמודדות הקשה של המורה היא מעל הכול במישור האנושי. תלמידי ישראל הם בבואה ותוצר של החברה על רבדיה וחולייה. הם מביאים איתם לבית הספר בחוויה האישית והרגשית שלהם את "הבית", דהיינו: את ערכיה של החברה הישראלית ואת התרבות המשפחתית בה צמחו.
המורה מתפקד בכיתה כאבא ואימא, כפסיכולוג, כמפקד, כסוציולוג, לעתים כשוטר, כמעביר ידע וכמציב גבולות. גבולות, שאצל חלק מתלמידיו כלל אינם קיימים. הוא עומד בחזית וסופג את כל חולשותיה וחולייה של החברה הישראלית כפי שהם משתקפים בדור הצעיר. לעתים הוא נתקל בגילויי חוסר כבוד וזלזול מצד התלמידים ואף הוריהם.
הוא נדרש לחוסן רגשי, לווירטואוזיות, ליכולת אלתור ועצבים חזקים. עליו לשמור על שקול דעת קר ושוויון נפש ולתפקד בחלק גדול מהשעות בתנאי לחץ. הוא מתפקד בתנאים תת אנושיים, בכיתות עמוסות לעייפה, ובמציאות ביטחונית לא פשוטה. בתנאים אלו, עליו להביא "תוצרים". דהיינו: להביא את תלמידיו להצלחה בבחינות השונות וכמובן בבחינות הבגרות.
המורה חייב להיות אופטימי ללא תקנה, להאמין בצדקת הדרך וביכולתו להשפיע
אין בכוונתי לקונן על ציבור המורים. דומני, שזהו אחד המקצועות הבודדים בהם יכול מחנך לעצב במידה רבה בני אדם ולהשפיע על עתידם. הצלחת התלמידים, תלויה במידה רבה במסר הסמוי של המורה לגבי יכולתם של תלמידיו להצליח. חזקה על התלמידים שהם בעלי חושים מפותחים המסוגלים לפענח מסרים עמוקים שכאלו. מכאן שמעל הכל - על המורה להיות אופטימי ללא תקנה, להאמין בצדקת הדרך וביכולתו לשנות ולהשפיע.
ללמד ולחנך בני אדם, ואפילו אדם אחד, זו זכות ענקית הכרוכה באחריות רבה מאד שראוי להתייחס אליה בחרדת קודש. לא מספיק להעביר לתלמידים תכנים ערכיים. חשוב שאישיותו של המורה תהיה מעצם טיבה מחנכת, משכילה ומודל לחיקוי. תפקיד המורה לזרוע בתלמידיו זרעי מוסר, אנושיות, ואהבת אדם.
אנשים טועים לחשוב שחינוך משמעו בעיקר ביקורת והטלת גבולות ומשמעת. לא פחות חשוב מכך - חינוך משמעו חיזוק הדימוי העצמי של התלמיד בדרך של חיזוקים חיוביים. רק באמצעות חיזוקים חיוביים ניתן לשנות באמת דרך התנהגות ודרך חשיבה של תלמידים.
על-מנת שהמורה אכן יעמוד במשימות הקשות הללו בכבוד, נדרש שינוי מערכתי ושינוי הגישה הממסדית הבסיסית ביחס למעמד המורה. המשכורות הנמוכות ותנאי העבודה הקשים מותירות את ציבור המורים נמוך בסולם הכלכלי והחברתי במדינת ישראל. רבים מהם עסוקים בהישרדות כלכלית ובשל כך אינם מתפנים להשתלמויות והתפתחות מקצועית חיונית.
התלמידים מודעים היטב לעובדה שמעמד המורה נמצא בתחתית הסולם. חוסר הכבוד למקצוע ולסטאטוס החברתי המגולם בו מצד התלמידים, הוריהם והחברה הישראלית - משפיע בעקיפין על יכולתו של המורה לבצע שינוי אמיתי בדור הצעיר. בחברה חומרנית ותחרותית, ובהעדר גב גיבוי כלכלי ומקצועי מצד ממשלת ישראל - יתקשו המורים לחולל שינוי ערכי עמוק, שיוביל לשיפור דמותה של החברה הישראלית.
אין לנו ארץ אחרת, גם לא מורים אחרים ואף לא ערכים אחרים זולת אלו ההומניים והאנושיים. אני קוראת לממשלת ישראל - תנו למורים את הכלים הנדרשים על-מנת לבצע שינוי אמיתי במערכת החינוך. תנו להם תנאים מקצועיים, לוגיסטיים וכלכליים- כדי שהחריש העמוק יעבור בחברה הישראלית כולה.
