בבחירות האחרונות לראשות העיר גבעתיים זכה המועמד הגבר, ראובן בן-שחר, שהתמודד מול אישה, איריס אברהם, לזריקת מרצ לא מבוטלת. יוסי ביילין, ראש מרצ, כתב מכתב לתושבי גבעתיים שבו ביקש מהם לתמוך במועמדותו של בן-שחר. במעשה זה פגע ביילין במכוון בסיכוייה של איריס אברהם, נציגת מפלגת העבודה, ראש העיר הזמנית וסגניתו של ראש העיר היוצא, להיות האישה השלישית בראשות עיר בישראל.
ביום ג' האחרון התקיים סיבוב שני בבחירות לראשות העיר גבעתיים, לאחר שראש העיר הקודם, אפי שטנצלר פרש מהתפקיד כדי לעמוד בראש הקרן הקיימת לישראל. שני מועמדים, שקיבלו את מירב הקולות בסיבוב הראשון (בהפרש של פחות משלוש מאות קולות), איריס אברהם וראובן בן-שחר, התמודדו על ראשות העיר. בן-שחר, המועמד של "קדימה", זכה לתמיכתו הנלהבת של ביילין ולתמיכת סיעת מרצ בעיר, על אף תמיכתם בו של הליכוד והמפד"ל, שהיא, כידוע, לא בדיוק שותפה רעיונית ופוליטית של מרצ.
מרצ היא מפלגה המתיימרת לקדם את השוויון בין המינים, ואת הייצוג של נשים. מאז הקמתה (כ-רצ), בידי שולמית אלוני, בבחירות 1973, כאשר נכנסה לכנסת עם 3 מנדטים, אישה בראשה (אלוני) ואישה במקום ה-3 (מרשה פרידמן), הציגה המפלגה את מעמד האישה כעניין מרכזי באג'נדה ובפרסום שלה. יתר על כן, כניסתה לכנסת של מפלגה עם שתי נשים מרכזיות כל-כך בתנועה הפמיניסטית בישראל (אלוני במאבקיה בתחומי דיני אישות, ופרידמן שהעלתה את המודעות לתופעת האלימות כלפי נשים, ונושאים פמיניסטיים חשובים נוספים), נראתה כמו כניסה של מפלגת נשים לכנסת, גם אם שמה לא היה כזה.
מהר מאד התברר ששולמית אלוני אינה מתכוונת לראות בדגל השוויון בין נשים לגברים דגל מרכזי בפעילותה של המפלגה. היא גייסה את הגברים של "שלום עכשיו" למפלגתה ודחקה פמיניסטיות בולטות כמו רות רזניק החוצה. מרצ הפכה לאכזבה מרה ושולמית אלוני שילמה מחיר אישי, על התכחשותה לנשים שהעלו אותה לשלטון, הגברים סילקו אותה מהמפלגה. אין ספק שאלוני הרוויחה ביושר את העוינות כלפיה, בין השאר בעקבות התקפתה הבוטה נגד המורות במאבקן על שיפור תנאי השכר. העוינות כלפיה נוצלה היטב על-ידי הגברים שהביאה למפלגה, כדי לסלקה.
מאז ועד היום ממשיכה מרצ את דרכה הצבועה והמתחסדת ב"ייצוג נשים": מדברת בקולות של שוויון, משתמשת בכל טריק פרסומי כדי להציג מפלגה המעוניינת לכאורה בקידום ובייצוג נשים ובפועל ממעיטה בייצוג נשים ופוגעת באינטרסים שלהן. התייצבותה של מרצ, בראשות זהבה גלאון, נגד מאבק ארגוני הנשים הפמיניסטיים והחברתיים נגד הפורנוגרפיה תיזכר לדיראון בספר ההיסטוריה של הפמיניזם הישראלי. ואכן, גלאון תוגמלה על סיועה לתעשיית הפורנוגרפיה בישראל, היא האישה היחידה ששרדה במפלגת הנשים של שולמית אלוני. האישה שהביאה למרצ הצלחה היסטרית, יעל גרמן, שהביאה עם בחירתה לראשות העיר ב-1998 8 מנדטים לעיריה, לא זכתה לתמיכה של ממש ממפלגתה, לפחות לא בתחילת הקמפיין שלה. המפלגה העדיפה להציג את דדי צוקר, ללא בחירות פנימיות, כמועמדה לראשות העיר.
בן-שחר זכה בראשות העיר בעזרתם המפורשת של יוסי ביילין ונציגת מרצ בעיר, ויוי וולפסון. איריס אברהם הפסידה בפחות מ-300 קולות את ראשות העיר והמאבק לייצוג שווה של נשים בישראל הוכה קשות, מעשית וסמלית, בסיועם של מי שמתיימרים לקדמו, ראשי ונציגי/ות מרצ. אולי סוף-סוף נשים בישראל, הכמהות ופועלות למען שוויון בין המינים, יבינו שמרצ זו מפלגה למען גברים ונגד נשים.
