בכנסי הרצליה הקודמים, במושבי החינוך, הועלו מספר הצעות להתייעלות מערכת החינוך. יש למשתתפי הכנס אפשרות לעיין בחוברת המסכמת את מערכת החינוך - החצי הכוס המלאה וחציה הריקה: למערכת החינוך הרבה מאד הישגים. ניתן לומר שההישגים הם ניכרים וטובים, אך מומלץ לבחון גם את חצי הכוס הריקה של מערכת החינוך.
אבוי לנו אם ננוח על זרי הדפנה לאור ההישגים: במבחני המתמטיקה הבינלאומים ב-1999 - החלשים מבין המדינות החזקות הם תלמידי ישראל. נתון זה משקף את המציאות הקשה לפיה כ-50% מתלמידי ישראל אינם מגיעים לסטנדרטים שנקבעו למתן תעודת בגרות, ולכן משהו חייב להשתנות, אחרת לא נוכל להתמודד עם העתיד. כבר כיום המציאות ורמת ההשכלה בהודו מאפשרת לשכור מהנדסים הודים בחצי מהמחיר של מהנדס ישראלי. מכאן שהיתרון שלנו יכול לבוא רק אם נגדל דור של אנשים מצוינים: חשוב להסתכל על המרכיב האיכותי ולא הכמותי, על המצוינות ולא הכמות.
כיצד מגדלים אנשים יצירתיים, חושבים, ממושמעים, שיכולים לעבוד בצוות? במציאות הנוכחית ובמבנה המודרני, כולל תוכניות הלימודים המודרניות שרובן אינו רלוונטיות לעולם המודרני, לא ניתן לעשות כן. אנחנו לא מנצלים את הפוטנציאל שטמון בגיל הרך - בקהילות היהודית בחו"ל לדוגמה אנו רואים כי ניתן ללמד ילדים עד 3 שפות ללא בעיה ניכרת.
ההצעה האופרטיבית לשיפור המצב - אם מדינת ישראל באמת רוצה להכין את עצמה אנו מציעים להתחיל את בית הספר בגיל 4, לסיים את העל-יסודי בגיל 16, וללמוד לימודים על-תיכוניים בין הגילאים 16 עד 19.
מערכת החינוך חייבת לעבור הליך של התייעלות כדי להצליח לעמוד בשינוי הנ"ל. ההצעה באה להגיד למערכת כי היא מתחייבת להתייעל, עם תוכניות ודרכי לימוד חדשות, לקחת אחריות וליישם את מה שכיום אנו משיגים ב-15 שנה בתהליך של 12 שנה (כאשר מספר זה רלוונטי לפחות לגבי שליש מן התלמידים) - התלמידים יתחילו את "בית הספר" בגיל 4, גם אם זה לא אומר שמתחילים ללמוד ולקרוא בגיל זה.
שיטת התקצוב תשונה ממערכת כיתתית למערכת דיפרנציאלית-פרסונאלית לפיה יינתן תקציב בהתאם לתלמיד ובהתחשב ברקע הסוציו-אקונומי שלו. כמובן שבהגיעו לשלב מסוים - למשל לשלב של גיל 8 והלאה, הילד יצטרך לעמוד במבחני מינימום נדרש. אין תלמיד עובר משלב לשלב ללא עמידה בסטנדרטים המינימאליים - בדומה לתוכנית האמריקנית “No Child left Behind”.
השינוי המבני הגדול ביותר שאנו מציעים אומר שיש מנהל אחד בעל אחריות וסמכות שאחראי לכל התפתחות ילד מגיל 4 ועד גיל 16. אין רשויות שונות - גן שמעביר אחריות לביה"ס היסודי שמעביר אחריות לחטיבת הביניים שמעבירה אחריות לתיכון שמעבירה אחריות למוסדות להשכלה גבוהה.
בגיל 16 תלמידים שיכולים לעמוד בבחינות הבגרות ייבחנו בהן - ויעברו ללימודים על-תיכוניים, קולג'ים מסוגים שונים. תלמידים שזקוקים לשנה נוספת מסיבות אלו ואחרות - יזכו לה, ואף לשנתיים נוספות אם יצטרכו. אלו שלא יוכלו לעמוד בבחינות אלו - שיהיו ברמה גבוהה מאד - בתום שנתיים, יופנו למסלולים על-תיכוניים שונים כמו הנדסאים וטכנאים. הגיוס יידחה בהתאם לגיל 19.
היתרונות העיקריים של התוכנית - השוואת "תנאי הפתיחה" של תלמידי ישראל לתלמידי העולם. הם יתגייסו לצבא עם תואר ראשון ויוכלו להתחיל לעבוד ישר עם שחרורם - בשונה למצב כיום. אין זה תפקידו של הצבא להכשיר את המכונאים והטכנאים - הוא צריך לקבל אנשים מיומנים.
כל הדיבורים על ניצול הגיל הרך אינם רלוונטיים ללא תכנון של מסלול יסודי שיותווה ויותאם למסלול הגיל הרך. ההצעה מתייחסת גם לכל הבעיות שמועלות להצעה.
לא היה צורך לחזור על הצעה זו אלמלא היה דוח אמריקני המגיע עם רעיון דומה - רעיון אשר עלה בכנס הרצליה כבר לפני שנים רבות. כיום הגיעה העת לעשות ולפעול ולא רק לדבר - כפי שמתבקש מהעבודה של נחום גלס. הבעיה העיקרית אינה בתיאוריה שמאחורי הרעיון, אלא ביכולת היישום והביצוע - ולמערכת החינוך כיום חסר כושר זה - והיא אינה מיישמת תיאוריה כלשהי ולא פונה לכיוון ברור כלשהו. הגיעה העת לעשות והעת לשנות.
עוזי ארד:
תומך בהצעה - ההצעה חשובה מבחינת תועלתה של המדינה ומבחינת חוסנה, אין אדם שלא מזדעזע נוכח חוסר השוויון בו ישראל נמצאת עם בוגריה ביחס לכל העולם המודרני. בעולם המודרני, לומדים בתנופה אחת (ללא קשר למדרג הגילי) המתחילה בגיל מסוים, נמשכת כ-15-16 שנה ואח"כ יוצאים למעגל העבודה בגיל 22 בממוצע, וזאת לאחר קבלת חינוך משובח ברצף אחד. ואילו אצלנו הסכסוך הערבי-ישראלי קוטע את הליך הלמידה. צעירים מקדישים את שנותיהם האחרונות בלימודים התיכוניים למחשבה על הגיוס, נבחנים את מבחני הבגרות "כדי לעבור" ולא במטרה להצטיין, ולאחר מכן מגיעים לשירות האזרחי או הצבאי - הגוזל שנים יקרות מחייהם.
הם משתחררים בגיל 21-22. לאחר מכן הן רוצים להתפרק מהחוויות בצבא בטיול בעולם - והם חוזרים לספסל הלימודים - אם בכלל - בגיל 23, ועל כן הם כבר מצויים במצב בו הלימודים הם לא בתנופה אחת, ולא תמיד הם בראש מעייניהם - שכן לפעמים כבר מוטל עליהם עול פרנסה - ובכך למעשה הם יוצאים למעגל העבודה בגיל 27, והם אינם בקו אחד עם בני המערב.
הרפורמה תאפשר לנו להגיע למצב בו אנשים ברי גיוס יהיו כבר בעלי בגרות ובמקרים מסוימים אף תואר ראשון - ועל-ידי כך כולם יוצאים נשכרים - גם החברה וגם הצבא, שייהנה מאיכות כ"א גבוהה יותר - ובגיל 22-23 ניתן כבר לצאת למעגל העבודה. מדובר על שנים שלמות של עבודה שאנו מרוויחים - רווח של מיליארדים רבים למשק הישראלי - וכן מדובר בהשוואת תנאים ובטיפול בפן אחד שמכביד על צעירי ישראל.
השר לשעבר אהרון ידלין:
יש צורך למשוך כוחות הוראה מהסגל האקדמי, מעגלים חינוכיים ושיפור השכלת המורים כתנאים לרפורמה. כמו כן, גם בארה"ב - למשל במדינת קליפורניה - יש חינוך יסודי, חטיבת ביניים וחטיבה עליונה, כשעוברים (מוסדות חינוך) פעמיים ולא פעם אחת כמו שאנחנו רצינו. מתן אפשרות לשליש מהתלמידים לקבל תעודת תואר ראשון או תעודת הנדסאי הוא רעיון טוב, אך יש לבדוק מה יקרה עם בני ה-16 שלא יבחרו ללמוד לאחר מבחני הבגרות - האם חוק החינוך יחול גם עליהם או שמא הם יצטרפו למעגל העבודה?
שושוני: כולם ממשיכים ללמוד עד גיל 19. לא מדובר על ביטול חוק חינוך חובה במתכונתו הנוכחית אלא הרחבתו בשנה אחת. כולם יחויבו ללכת למסגרות על-תיכוניות המתאימות להם.
ידלין: הליכה לצבא, צריך לזכור וזה מה שייקרה בעתיד, כבר בכיתה א' 50% מהילדים הם ממגזרים שאינם הולכים לצבא - 30% ערבים, 20% חרדים. בצפיה לעתיד צריך לחשוב על הבעייתיות של שני המגזרים הללו בהקשר למצוינות ולהכנתם להיות גורם תורם במאה ה-21.
עוזי ארד:
חלק מן הדברים שנאמרו זה עתה הם על קצה המזלג. ההרצאה הזו היא בגדר "הכנת קרקע" ולא כל הדיון כולו