יש זהב אמיתי, ויש "מצופה זהב". הם נראים אותו דבר, אלא שה"מצופה זהב", לא יעמוד במבחנים. הוא יתקלף. יש מנהיג אמיתי, ויש "אלק מנהיג". כמו זהב אמיתי, המנהיג האמיתי יעמוד איתן מול מבחנים קשים, וה"אלק מנהיג" יתקלף.
במאמרי הקודם "למה הם לא מתראיינים", הבעתי בוז כלפי התקשורת, שמעלימה עין ממנהיגים מושחתים שמתחמקים מראיונות. האוחזים בהגה, כך כתבתי, חייבים ליתן דין וחשבון לאזרחים באמצעות ראיון מקיף. אם יתחמקו- התקשורת חייבת לדחוק בהם. יש לה את הכוח. אחרי שאנסו שור מועד לגרש אלפי יהודים מביתם, מה זה בשבילם להכניס "אלק מנהיגים" לאולפן?
למרות שזוהי חובתם, הם לא עושים זאת. הנה לכם הסיבה: ביבי נתניהו. אם הם יאנסו את ה"אלק מנהיג" ("אתרוג" לפי גרסת אמנון אברמוביץ'), להיכנס לאולפן ולהשיב על שאלות נוקבות- מי שירוויח זה נתניהו. הימצאותו בזירה, מטריפה את כלבי השמירה. הם שונאים אותו. לא בגלל שהוא גרוע, אלא מהסיבה ההפוכה: אין טוב ממנו.
מעצבי דעת הקהל בישראל חוששים שקילוף ה"אלק מנהיג", כשבסביבה יש את הדבר האמיתי, עלול לשנע המונים מהשמאל ימינה. והם יעשו הכול כדי למנוע ממנו להגיע לשלטון. כל ממזר בפוליטיקה הישראלית יודע: רוצה להיות מלך? תקוף את ביבי! כמה שיותר חזק, ככה יותר תקשורת. ואם אתה ליכודניק- עוד יותר טוב. בפח הזה נפלו דוד לוי, רוני מילוא, דן מרידור, איציק מרדכי, ועוד. איפה הם היום?
אין להם בעיה עם העובדה שהשנאה היוקדת הזו לנתניהו גובה מהם מחיר תדמיתי כבד. בכל מדינה מתוקנת, העיתונאים היו מסמיקים מבושה, כשאחד מחבריהם הבכירים היה הוגה את רעיון "האתרוג". כאן, כל החברים התייצבו. נוכחותו של ביבי אונסת את שונאיו להחזיק בעקרונות סלקטיביים. ועיתונאים שמתנהלים על-פי עקרונות סלקטיביים, נחשפים כצבועים ומתחסדים. מבט נוקב במראה או בסקרי אמינות, יורידו לרבים את האסימון.
דוגמא (יש הרבה): כעיקרון, אנחנו בעד עימות טלוויזיוני בין מועמדים לראשות הממשלה. זה פרנסה טובה, וחשוב שהאזרחים יתרשמו מהמועמדים כשהם ניצבים זה מול זה בתנאים שווים. הדגש הוא על תנאים שווים. מדובר בחגיגת רייטינג, וחגיגה דמוקרטית. אך אבוי: עימות בתנאים שווים, משרת את נתניהו. אם כך- אנחנו נגד!!
על-פי הגדרתו של העיתונאי ארי שביט, אהוד אולמרט, הוא "המצאה של עיתונאים". פיקציה. לעומתו, נתניהו מנהיג אמיתי. יועצי התקשורת של אולמרט יודעים את זה. ולכן, הם אסרו עליו בטרם בחירות להתעמת איתו באולפן. לא אז, ולא היום. ברור להם, שאסור שהצופים יראו את שניהם מתעמתים בתנאים שווים, מפני שביבי יקלף אותו.
אולמרט לא הראשון שקיבל מהתקשורת "פטור" מעימות טלוויזיוני עם נתניהו. קדמו לו, אהוד ברח ואריאל שרון. במהלך הבחירות ב-99, הזהירו יועצי ברק: בעימות עם ביבי, הוא אוכל אותך בלי מלח. אל דאגה: עם רוח גבית של מעצבי דעת הקהל-ננצח. וככה היה. התקשורת הצליחה להושיב על ההגה, מנהיג מצופה זהב. המבחנים קילפו אותו.
מרגע שנשברה מסורת העימותים בין המתמודדים על ראשות הממשלה, כבר אי אפשר ללחוץ על ה"אתרוג התורן" לזנק לזירה. מי שהעימות עמד בסתירה לאינטרס שלו, התחמק. ככה הפסידה התקשורת חגיגת רייטינג, כך הפסידה הדמוקרטיה, וכך הפסיד הציבור. והמתחמק הראשון אהוד ברק, סלל את נתיב המילוט לשרון ולאולמרט.
רק בדמוקרטיה ישראלית המעוותת, הפחדן עדיף על האמיץ, ה"מצופה זהב" עדיף על הזהב, הנהג המסוכן עדיף על המיומן, והברווז הצולע עדיף על סוס המרוץ. ועד שלא נעדיף את המנהיג האמיתי על ה"אלק מנהיג", נמשיך לשלם את מחיר העיוות...