אמא אחת התוודתה, שכשנגמרו לה החיתולים והיא התעצלה ללכת לקנות, ארזה את חלצי התינוקת שלה בנייר טואלט ונייר דבק. אחרת נהגה לדחוף קלות את ילדיה כשניסו להתחיל ללכת, כי אחות אמרה לה שיותר בריא שיזחלו פרק זמן ארוך יותר, והודתה ש"זה עורר בי ריגוש מרושע". שלישית גילתה שהיא מרשה לבן שלה לצפות בטלוויזיה שש שעות ביום. אחרת פיתחה שנאה עזה לילדה בת שלוש, חברה של בתה.
הווידויים האלה, ועוד רבים, הם חלק מגל הגואה ברשת, באתרים כמו Babble.com או Truu Mom. עכשיו מצטרף לגל הזה גם שובל של ספרים אמריקניים, המעוררים פולמוס. הבולטים שבהם הם ספרה של איילת ולדמן, "אמא רעה", שיראה אור בקרוב, וספרו החדש של מייקל לואיס, "משחק ביתי: מדריך אקראי לאבהות". אליהם מצטרפים האוסף "וידויים אמיתיים של אמהות", המבוסס על רשימות שהתפרסמו באתר Truu Mom; "It Sucked and then I Cried" של הבלוגרית הפופולרית התר ארמסטרונג ועוד. גם סיטקום חדש של אי-בי-סי, "In the Motherhood", שבמרכזו שלוש אמהות לא מושלמות, התחיל מסדרה ברשת שהתבססה על סיפורים אמיתיים. ובבריטניה רואה אור כעת עוד נציג של הז'אנר, "מועדון האבות המסויגים" מאת ניק דרדן.
בתרבות המפעילה לחץ עצום על הורים, התופעה הזאת נדמית כריאקציה, דרך להימלט מעדת השופטים, המבקרים ובעלי אלף הדעות בדבר הדרך שבה "צריך" לגדל את הילדים. השיתוף בחולשות ההוריות, בפאשלות ובקיצורי הדרך עוזר להקל את הלחץ, גורסים אלה הכותבים על "ההורות הרעה" שלהם. מבקריהם טוענים מנגד, שזו רק עוד צורה של שיתוף-היתר של כל העולם בחייך הפרטיים און-ליין, המקבילה של דיווח על כל תנועה שלך בפייסבוק או בטוויטר, וכל זה רק נותן לגיטימציה להרגלים רעים של הורים.
כך או כך, רייטינג לא חסר למגמה הזאת: תודות לטור "הורה רע" ב-Babble שולש מספר הכניסות לאתר בשנה האחרונה, עד ל-1.8 מיליון בחודש. בסתיו מתוכנן להתפרסם ספר ובו אוסף של רשימות מהטור.
ב-Truu Mom נאספו במשך שנתיים יותר מחצי מיליון וידויים של אמהות. מייסדת האתר, רומי לאסאלי, הקימה אותו אחרי שבנה הקיא והיא מצאה עצמה מייחלת שהכלב ילקק את התוצאה. עוד סיפרה באתר, כי קראה את היומן של בתה. כותבת אחרת התוודתה כי נתנה לבת שלה תרופה אנטי-היסטמינית, בנדריל, כדי שתישן בטיסה.
בישראל כל אם שסוטה לרגע מהתקן ההורי מציינת מיד בחצי חיוך שהיא מקווה שיצחק קדמן לא בעקבותיה, אבל לא רק כאן צריך לחשוש מהרשויות: אם בבריטיש קולומביה כתבה באירוניה בטוויטר שהייתה רוצה לחנוק את בתה בת השלוש שלא הולכת לישון; כעבור כמה שעות הופיעו שוטרים בפתח ביתה. "אולי הייתי צריכה להוסיף סמיילי קטן ליד מה שכתבתי", עשתה האם חשבון נפש אחר-כך.
ספרה של איילת ולדמן, ממובילות המגמה, נולד במידת מה בעקבות התגובות שעוררה הצהרתה לפני ארבע שנים במאמר ב"ניו-יורק טיימס", שהיא אוהבת את בעלה, הסופר מייקל שייבון, יותר מאשר את ילדיה. את ספרה החדש מגדירה ולדמן, סופרת ואם לארבעה החיה בברקלי שבקליפורניה, "ניסיון לשכך את הטירוף של חרדת האמהות". על-פיה, "אם רק כולנו נגיד פשוט שמה שאנחנו עושות הוא טוב דיו, נהיה מאושרות יותר".
גם מייקל לואיס, כמו ולדמן, חי בברקלי, וגם הוא כותב על תחושותיו כהורה, בספר המבוסס על טוריו במגזין המקוון "סלייט"; אבל מבקרים מוצאים הבדלים עצומים בין שני הספרים. בעוד שוולדמן כותבת על הייסורים שבהנקת ילדה הרביעי, לואיס מפליג ומתאר כמה כיף לקחת את בתו התינוקת לפריס, לברמודה, למסלול המרוצים, לטיול באוהל. גם כשהדברים משתבשים - מיקי מאוס מפחיד את הקטנה, למשל - הכל משעשע מאוד אצלו. משטרת ההורים היא אתנחתה קומית ולא מכה שלא כתובה בתורה כמו אצל ולדמן - ובמציאות, יש להודות. וכך, טוענת העיתונאית האמריקנית הפמיניסטית חנה רוזין, מעורכות האתר החדש "דבל אקס", "אמהות מתלוננות בעוד אבות עושים חיים". ובכל זאת, לנוכח העיסוק הגובר שלהם בתחום היא תוהה: "האם אבות הם האמהות החדשים? האם צפויים בקרוב 'מלחמות אבות'"; על משקל "מלחמות האמהות" המפורסמות של שנות ה-90? היא לא חושבת שכך יקרה, ולו משום שלואיס כותב על האבהות כעל חוויה אחת גדולה בעוד שאצל ולדמן האמהות כיפית בערך כמו בילוי בגולאג.
ומה בנוגע לילדים עצמם? איך הם מרגישים נוכח גילוי הלב ההורי של מולידיהם? אייריס מורל בת התשע, למשל, הופתעה לקרוא בבלוג של אמה קרול, "עקרת הבית השתויה" שמו, שהוריה הולכים לטיפול זוגי. ואחותה לולה, בת שש, שנוכחה לאחרונה שאמה מצטטת אותה מלה במלה בבלוג, הלכה ללפטופ של האם ולחצה על דיליט. האמת? צודקת.