האם הייתם ממנים את רוב חברי הממשלה לנהל את בית-הספר שבו לומדים ילדכם? לנהל את חברת אלביט? את התעשיה האווירית? לנהל את כל רכושכם הפרטי? האם הייתם בוחרים לתפקיד זה את רוב חברי הכנסת מהם מגיע ראש הממשלה (על-פי חוק) והשרים (על-פי המסורת הפוליטית)?
אם התשובה היא "לא" באלף רבתי, נשאלת השאלה מדוע התאמת הפוליטיקאים לתפקידם כל כך גרועה? האם פסו אנשים מוכשרים מהארץ וכולם חיו בדורות הקודמים? או האם יתכן ששיטת הבחירה והסלקציה של אנשים לתפקידים פוליטיים היא המביאה את הלא מתאימים לשם?
כיצד הייתם בוחרים אנשים לתפקידי הניהול שהוזכרו קודם? האם לא הייתם בודקים את הידע וההשכלה שלהם בתחום, את הניסיון שלהם בעבודה, את החזון שלהם למילוי המשרה והאם לא הייתם מבקשים גם המלצות מממונים עליהם ואחרים שמכירים אותם בעבודתם? כל זה לא מתקיים בתהליך הבחירה של הפוליטיקאים כיום. כיצד הייתם מגיבים לו מועמד היה מופיע לראיון עבודה עם יועץ תקשורת ועונה בסיסמאות נבובות? מה הייתם אומרים לו ניסה להשפיע על בחירתו בעזרת ספינים תקשורתיים?
כבר עברו הרבה שנים מאז שעברנו לשיטות "דמוקרטיות כביכול" לבחירת המועמדים בתוך במפלגות. שיטות שהן "פוליטיקלי קורקט" (בד"כ מילה נרדפת לצביעות). האם גם את השוקולד של חב' עילית צריך לקנות רק לאחר שההנהלה תבחר בפרמיריז? או שמא אנו מתעניינים בטיב המוצר? האם המפלגות לא מספקות לנו מוצר בצורת "שירותי ניהול" של המדינה? אם כך מה שמעניין אותנו הוא טיב השירות, ותהליך הבחירה של ההנהלה צריך להיות כזה שיבטיח את "שירות הניהול" הטוב ביותר.
השיטות "הדמוקרטיות כביכול" התגלו כלא יעילות להשגת המטרה של בחירה מוצלחת של בעלי תפקידים, אבל גם כאחיזת עיניים במובן הדמוקרטי וגם כמושחתות בהיבט הפלילי. לגבי חוסר היעילות, ראה את רמת רוב בעלי התפקידים בשנים האחרונות. באשר לאחיזת עיניים ולשחיתות אין טעם אפילו לדבר על שיטת "השביעיות" ושיטת "המרכז המורחב" שהתגלו במערומיהן כבר מזמן.
נתמקד איפוא בתרופת הפלא החדשה "פריימריז" אותה רוצים לכפות בחוק על כל המפלגות הגדולות. ראינו כיצד ניתן ע"י התפקדות של חברים חדשים, שאין להם דבר וחצי דבר עם המפלגה ועמדותיה, להשפיע על התהליך ועוד לכנותו דמוקרטי. אם ההתפקדות המדומה אולי כשרה (אבל מסריחה) קיימת גם הטענה שהתהליך עצמו מושחת על פניו בהיבט הפלילי. האם חישבתם פעם כמה עולה לשלוח מכתב למאה אלף בוחרים? בול עולה שקל וחצי. זה בלבד מסתכם ב-150,000 ש"ח. איפה המעטפה, המכתב עצמו ואיפה המשכורת של מי שמכין את המכתבים? וזה רק מכתב אחד. עלות פרמריז למועמד בודד גבוהה בהרבה.
לכן כל מי שהצליח בפרמריז אחת מן השלוש, או שהוא שייך למשפחה עשירה שיכולה לממן הוצאות אלה ואז אין הן דמוקרטיות בעליל או שהוא עבר על חוק מימון מפלגות המגביל את התרומה מאדם בודד לסכום הנמוך של כאלפיים ש"ח, או שהיה באמת יחיד סגולה, מאוד ידוע ומקובל ונבחר למרות המגבלות הכספיות.
משנגמר תהליך הפרמיריז זה שנבחר במקום הראשון מתמנה ליו"ר המפלגה ומקבל, משום מה, זכויות של מחליט יחיד. הוא הופך להיות לוועדה מסדרת של איש אחד. הוא קובע את השרים במפלגתו.
שיטת הפרמריז היא העתקה פרובנציאלית של השיטה בארה"ב. יתכן שבארה"ב אין ברירה בגלל גודלה של המדינה. אי אפשר לכנס מזכירות מפלגה פעילה כל שבוע כאשר זמן הטיסה מקצה לקצה הוא שש שעות. אבל בארץ ניתן להגיע למרכז תוך שעתיים כמעט מכל מקום. יתר-כל-כן ארה"ב יכולה להרשות לעצמה לשגות, אנחנו לא.
אם כן השיטות "הדמוקרטיות" השונות התגלו כלא יעילות בבחירת מועמדים מוצלחים, ואפילו המטרה (הלא רלוונטית לעניין עצמו) של מראית עין של "פוליטיקלי קורקט" אינה מושגת. נשאר לנו, אחר סיבוב של כמה שנים, לחזור לשיטת "הוועדה המסדרת" ובלבד שלא תהיה "ועדה של איש אחד". "הכוכבים נולדים" הפוליטיים אכזבו אותנו קשות. מכיוון שמעטים הגאונים באמת יש חוכמה בהנהגה קולקטיבית. השיטה עבדה לא רע בכלל בשנים הקשות של הקמת המדינה והיא עדיין עובדת היטב במפלגות שונות כיום. אם נזכור מי נבחר אז הרי היו אלה מועמדים שהוכיחו את עצמם בעשייה וגם בראייה פוליטית רעיונית ראויה. הדבר הצליח משום שהצוות שבחר הכיר מקרוב את הנבחרים ואי אפשר היה "לעבוד" עליהם ע"י יחצנות. "ילדים" בוגרי אגודת הסטודנטים לא נבחרו וכן לא קרובי משפחה של אנשים שהמשטרה מתעניינת בהם. גם אם בגוף הבוחר ישבו לפעמים עסקנים הרי הם הבינו את גודל האחריות וכי עליהם לבחור את המתאימים ביותר לתפקיד ולא את עצמם. כך שרגא נצר בחר אבל לעולם לא נבחר לממשלה. אלמוגי נבחר רק בערוב ימיו לתפקיד שר העבודה, תפקיד שבשלב זה יכול היה למלא.
להחזרת הכוח למזכירות המפלגה חשיבות נוספת והיא בהחזרת הדיון הרעיוני ומשמעות המצע לשיח הציבורי. כיום כל "כל ממזר מלך" ולכל פוליטיקאי ובעיקר ליו"ר המפלגה אג'נדה פרטית משלו (אם בכלל). אם יחזור הכוח למזכירות אולי אז יהפוך המצע המפלגתי למסמך משפטי מחייב, כחוזה בין המפלגה וציבור הבוחרים. האם עמדת ראש הממשלה תחלש עד כדי כך שלא יוכל למשול? האם בן-גוריון לא הצליח למשול למרות מזכירות מפלגה חזקה? הצורך לשכנע את המזכירות הבטיח כי החלטות קריטיות תתקבלנה לאחר דיון מעמיק ולא בקלות דעת והתייעצות טלפונית.
על כן יש להתנגד לכפיית הפרימיריז על המפלגות ויש אף לכפות עליהן הקמת דרקטוריון של המפלגה (שיכול להיקרא מזכירות המפלגה). חברי הדירקטוריון לא יוכלו להיכלל ברשימת חברי הכנסת שהם מכינים ולא יוכלו לשמש כשרים בממשלה בה הם מינו את השרים מטעם מפלגתם. יש פיתוי גדול לדרוש כי חברי הדיקרטוריון יהיו אנשים בעלי ניסיון וחכמים אבל קשה לקבוע קרטריונים אוביקטיביים. אפשר אבל לקבוע קריטריון אחד ברור והוא גיל. אם כן יש לקבוע גיל מינימום לחברות בדירקטוריון הזה וגם לתפקיד ראש ממשלה, לתפקיד שר בממשלה ולחברות בכנסת. מגבלות הגיל יכולות להיות: לחברות בדרקטוריון: 55, לראשות ממשלה: 50, לתפקיד שר: 45 ולחברות בכנסת: 40. אנו יודעים שיש כאלה שרוצים להפסיק לעבוד לפני כן ולהתפרנס מהציבור אבל שיחפשו משרות אחרות ויגיעו לכנסת יותר בשלים.
