מי שהאזין לדבריו של ממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון עד לפני שנה, השופט מישאל חשין, לא יכול היה שלא לשמוע את הכאב בקולו, ואת הדמעות שחנקו את גרונו - נוכח מינויו של פרופסור דניאל פרידמן לתפקיד שר המשפטים.
אנחנו מצטרפים להתנגדותו של השופט חשין למינוי הזה.
אם התנגדנו למועמדותו של פרופסור אמנון רובינשטיין - כי אז ההתנגדות לפרופ' פרידמן עצומה שבעתיים.
שכן, בניגוד לרובינשטיין - פרופ' פרידמן תוקף מזה שנים אחדות, ללא הפסק ובאופן ברוטאלי למדי את המוסדות המשפטיים של המדינה.
אבל יתרה מכך, ואולי זה העיקר: פרופ' פרידמן מנהל את המתקפה הזו - כך נחזים הדברים - על-רקע אישי ממש, והרקע הוא אי בחירתה של תלמידתו ועמיתתו הקרובה פרופ' נילי כהן לשופטת בית המשפט העליון.
נדגיש: הביטויים שבהם נקט פרופ' פרידמן כלפי המוסדות המשפטיים והשיפוטיים שלנו, רחוקים מאוד מלהיות ביקורת ואפילו ביקורת חריפה. הם היו התנפלות לשמה.
קשה, איפוא, להבין כיצד - מכל האנשים המוכשרים במדינה - נמצא דווקא פרופ' פרידמן לעמוד בראש המערכת החשובה הזו, שעד אתמול הוא התגולל עליה ללא הרף בראש חוצות.
אבל השאלה היא גם אם השופט חשין, באותו ריאיון, היה רשאי לנקוט כלפי פרופ' פרידמן לשון כה אלימה כפי שנקט: "מי שירים ידו על ביתי - אני אגדע את ידו", התחייב השופט חשין פומבית וחגיגית.
נכון, השופט חשין היה נתון בסערת נפש עזה, אבל הרי השופט חשין איננו איזה בסטיונר מהשוק.
וכי מה צריך האיש ברחוב לחשוב ולהבין כאשר הוא שומע לשון כה אלימה מפי מי שעד לפני שנה כיהן כממלא-מקום נשיא בית המשפט העליון?
באחד מפסקי הדין שלו מתנגד השופט חשין לשימוש הפרסומי בביטוי "לך תצטיין". וכך, בין היתר, מנמק השופט חשין את התנגדותו:
"דומה שהכל יסכימו כי לא כל הרעדת מיתרי הקול, וכי לא כל קרקורים הבוקעים מחדרי-בטן, זכאים לחסות תחת כנפי חופש הדיבור. ההגנה אינה ניתנת לוויברציה שאדם יוצר באוויר, גם אם אותה ויברציה קנתה לה פירוש במילון כבעלת-תוכן מסויים... דומה עלי, למשל, כי ביטויים של גסות-רוח, ביטויים וולגריים, ניבול-פה, קללות ועוד כיוצא באלה דברים רעים היוצאים מפיו של אדם, לא יזכו מעשה-מוכני (באופן אוטומטי) בהגנה אותה מקנה חופש הדיבור והביטוי... סביבותינו יש שלשונם נקיה ויש המנבלים פיהם; אל ראשונים נחבר, מאחרונים נרחק".
יודגש, שהשופט חשין היה במיעוט בפסק הדין האמור, והשימוש הפרסומי בביטוי הנ"ל אושר על-ידי שופטי הרוב.
אבל אם זו אנינות הטעם וזו הרגישות המופלגת שגילה השופט חשין כלפי הביטוי "לך תצטיין" - כי אז מצופה משופט בית המשפט העליון מישאל חשין - אותו חשין - שלא יתן ידו לדרדור השיח לשפת סכינאים או קצבים עבי צוואר.