כשחיים נחמן ביאליק כתב, בתחילת המאה הקודמת, את "על השחיטה", הוא ביטא את הזעם לא רק נגד הרוצחים בפוגרום קישינב, במילים "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", הוא הביע את זעמו גם נגד המנהיגות היהודית שלא נערכה מול אותו פוגרום, בקריאה: "וכבר אזלת יד אף אין תקווה עוד - עד מתי, עד אנה, עד מתי?" וזה - כשיכולת ההגנה היהודית היתה כמעט אפסית, מול המוני הפורעים והשלטון שחיפה עליהם.
ביאליק התייחס לפוגרומים שבהם נרצחו עשרות, ולאחר זאת - החיים חזרו, כאילו, למסלולם. הפוגרומים של ימינו קפצו מדרגה, לרמה אימתנית בהרבה, והחיים שלאחריהם לא חוזרים למסלולם. הסכינים והגרזנים שבידי עשרות רוצחים הוחלפו בנשק קטלני שמופץ למיליונים - רעל של הסתה רצחנית, שהשפעתו מתפשטת כמו מגיפה.
זהו הטרור הפוליטי, שלמד לנצל את נשק התקשורת ההמונית של הדור שלנו. עלילות הדם שבהן הושקעו בעבר מאמצים (ואף חיי ילדים) כמנוף לפוגרום - כבר לא דורשות שום מאמץ: מספיק צלם ערבי המקושר לעיתונאי זר, וסרטון טלוויזיה עם פרשנות רצחנית, המופץ לכל העולם הבולע בקלות את הרעל, גם כשהזיופים המצולמים נראים לעין. מה שנשאר למסיתים המקצועיים לעשות זה - לתור אחר הזדמנויות לצלם משהו שבמניפולציה פשוטה אפשר להפיץ ביעילות של עלילת דם מסעירה. כך הם ניצלו את ביקורו (המנומס לחלוטין) של אריאל שרון בהר הבית, כדי לארגן קבוצות טרור של "חללי אל-אקצה" וכך - תוך זמן קצר - הופץ סרטון הביום הפרימיטיבי של "רצח הילד מוחמד א-דורה בידי חיילי צה"ל". הזיוף שנראה על פניו לא הפריע לשונאי ישראל להציג "עוד הוכחה לצורך לחסל את המדינה הפושעת" וליהודים המתרפסים בפניהם - לחרף ולגדף את צה"ל ואת "הכיבוש".
ואיך מתמודדים עם זה אלו שאמורים להדוף את הפוגרום שעלה דרגה? גם הם עלו דרגה - אלא שבכיוון הפוך - לא רק באזלת היד שלהם אלא גם בסיוע פעיל לפוגרומיסטים. אחרי שעלילת הדם הנבזית של "רצח מוחמד א-דורה" קצרה הצלחה עולמית בעזרת בעלי עמדות מפתח בממסד הישראלי (שעשו את זה בחינם?) הם עזרו אומץ והפיצו את סרטון "טבח הילדים בכפר קנא", שקצר הצלחה מהממת - בשיתוק פעילות צה"ל בלבנון וסיומה במפלה מבישה. כעת הגיע שוב תורו של הר הבית - להסתת כל העולם נגד "היהודים ההולכים להרוס את מסגד אל-אקצה הקדוש". מנהיג האיסלמו-נאצים בישראל החליט לבנות את עצמו מחדש בעזרת תמונת הדחפור הקטן המטרטר במרחק מחומת הר הבית, והצליח לגרום להפצת דיווחי טלוויזיה עם תמונות שוטרים המתפרצים להר הבית במרדף אחר מתפרעים (דבר ראשון בחדשות הבי.בי.סי באותו יום). למרות שהוא ידע את האמת - שאף אחד לא רוצה לפגוע במסגד - הפוגרום הפוליטי שלו הצליח, וישראל שוב עומדת על ספסל הנאשמים העולמי. ומה עושים אלה שאמורים להלחם בפוגרומים? במקום להעמיד לדין את הפרובוקטור - על עלילת דם בקנה מידה עולמי - הוא ייתבע באשמת "יריקה על שוטר".
הדרך הפשוטה, היעילה והזולה להלחם בפוגרום פוליטי היא -להעמיד את יוזמיו למשפט גלוי, בו יובהר לכל המעוניינים איך אויבי המדינה מבשלים עלילות דם ואיך המדינה מענישה על כך, בכל חומרת הדין. ואם לשם כך צריך להזיז כמה בעלי שררה שלנו מתפקידם - הגיע הזמן לעשות זאת.
ולו ביאליק היה חי ורואה את התנהגות מדינת ישראל הריבונית (והחזקה!) מול הפוגרומיסטים החדשים, האם היה שופך מחדש את זעמו על אותה אזלת יד שחוזרת 100 שנה לאחר פוגרום קישינב? אני סבור שלא. הוא היה מקבל התקף לב ומת במקום.
