הצעת חוק שהגיש חבר הכנסת אורי אריאל (יום ב', 22.6.09) מציעה להקנות לבתי המשפט סמכות להורות לנאשם בעבירות מין לבצע בדיקה לגילוי נגיפי איידס לאחר ששוכנע כי יש חשד סביר שהחשוד או הנאשם ביצעו את העבירה, וכי יהיה בתוצאות הבדיקה כדי לסייע לנפגע העבירה לקבל החלטה בדבר קבלת טיפול רפואי מונע, התחלתו, המשכו, או הפסקתו.
הצעת החוק, אשר הוכנה בסיוע המועצה לשלום הילד, מציינת בדברי ההסבר שלה כי "נפגעי ונפגעות עבירות מין, ביניהם ילדים שנפלו קורבן לעבירות מין, מוצאים עצמם, בנוסף לטראומה הקשה אותה חוו, בחרדה בדבר שאלת הידבקותם בנגיף האיידס (HIV- הכשל החיסוני הנרכש) כתוצאה מן התקיפה. הבדיקות הרפואיות מאפשרות לקבוע בוודאות, האם אדם נדבק בנגיף, רק בחלוף מספר חודשים מיום ההדבקה". עוד מדברי ההסבר:
"התוצאה הקשה היא כי נפגעי עבירות מין נאלצים לקבל החלטה מיידית בדבר קבלת טיפול מונע, שעשוי להציל את חייהם ולמנוע מהם סבל רב, למרות אי הידיעה בדבר ההיחשפות לנגיף. טיפול מונע (PEP- הקרוי 'הקוקטייל'), אשר אמור למנוע את ההידבקות בנגיף גם במקרים של חשיפה, עלול לגרום לתופעות לוואי קשות של שלשולים קשים, כאבי בטן, בחילות ואף סכנת חיים. מכיוון שהשימוש ב'קוקטייל' יעיל רק אם ניטל תוך ימים בודדים מרגע החשיפה לנגיף, מוצאים עצמם נפגעי עבירות מין במצב בלתי אפשרי, שבו הם חייבים לקבל החלטה מיידית בדבר התחלת הטיפול ב'קוקטייל', אשר כאמור, יש לו השלכות קשות על בריאותם, למרות שאינם יודעים אם נחשפו לנגיף.
"קשיים אלו מתעצמים ככל שמדובר בילדים נפגעי עבירות מין הנאלצים, למרות גילם הרך, להתמודד עם טראומה קשה, חרדות, תופעות אשר מבוגרים מתקשים להתמודד עמם ואף סכנת חיים.
"קשיים אלו יכולים לבוא על פתרונם במקרים רבים, אם החשוד או הנאשם יעברו בדיקה לגילוי נגיפי איידס. ברם, במצב המשפטי הקיים, החוק איננו מאפשר לחייב את החשוד או הנאשם לעבור בדיקת איידס. זאת, בעוד שבית המשפט יכול להתיר בצו עריכת בדיקת דם, כאשר זו נדרשת לצורך איסוף ראיות בהליך הפלילי (סעיף 8 לחוק העיקרי). לפיכך, מוצע לאפשר לבית המשפט לחייב ביצוע בדיקת דם כאשר יש לזו השלכה ממשית על שלומו הפיסי והנפשי של נפגע העבירה".
זכויות הקורבן לעומת זכויות הנאשם
דברי ההסבר אינם מתעלמים מזכות החשוד "לכבוד, לאוטונומיה על גופו ולפרטיות", אך אלו, לשיטת חבר הכנסת אריאל, נסוגים מפאת זכותו של נפגע העבירה לחיים ולבריאות: "במקרה זה, ניתן לומר בבירור כי הפגיעה בחשוד או בנאשם, בשלמות גופם ובפרטיותם, בעצם חיוב בבדיקת איידס, קטנה לאין שיעור מהפגיעה בגופו של הנפגע. זאת, כאמור, על-רקע הצורך בשימוש ב'קוקטייל' על תופעות הלוואי הקשות הנלוות לו או לחילופין בלקיחת הסיכון בהידבקות, ונוכח הפגיעה בשלומו הנפשי כתוצאה ממצב חוסר הוודאות בו הם שרויים".
סנקציות והגנות
הצעת החוק מציעה להטיל מגוון של סנקציות על חשוד שיסרב לבדיקה - סירוב לקיים את הבדיקה ייחשב כבזיון בית המשפט - ומקום בו יקום חשד כי החשוד לא יתייצב לבדיקה, יהא בית המשפט רשאי ליתן כל צו להבטחת התייצבותו, לרבות צו איסור יציאה מן הארץ. עם זאת, לצד הסנקציות ישנן הגנות: תוצאות הבדיקה לא ישמשו כראיה בהליך פלילי או אזרחי המתנהל כנגד החשוד, ו"אדם שהגיע אליו מידע הנוגע לתוצאות הבדיקה, במילוי תפקידו או במהלך עבודתו או בכל דרך אחרת, ישמרו בסוד ולא יעשה בו כל שימוש, אלא אם כן קיבל את הסכמת הנבדק לכך", ולפיה בכדי להגן על פרטיות החשוד בקשה שהוגשה לפי סעיף זה "תדון בדלתיים סגורות, אלא אם כן החליט בית המשפט כי העניין, כולו או מקצתו, יידון בפומבי".
עם זאת - הצעת החוק שותקת בשניים אלו: מה יהיו השיקולים לדיון פומבי בבקשה מסוג זה? שכן אם עסקינן בבקשה במסגרת הליך שבו מעורב נפגע עבירת מין, הרי שהליך מסוג זה ממילא נדון בדלתיים סגורות. ובאשר לפרסום תוצאות הבדיקה: מהי טיב ההסכמה שעל הנבדק ליתן? האם הסכמה בעל-פה תספיק? מה גורלו של פרסום שנעשה חרף רצונו של הנבדק, כאשר המפרסם עלול לטעון כי ההסכמה התקבלה בעל-פה? על מי יוטל נטל ההוכחה כי ניתנה הסכמה? דומה כי לאור חזקת החפות העומדת לחשוד בעבירת מין, ולאור הפגיעה הקשה הצפויה בפרטיותו, אם דבר מחלתו יפורסם, יש להקשיח את ההגנות על פרטיותו, וזאת בכדי לשמר את האיזון בין זכויות החשוד לבין זכויות הקורבן.
