את הסרט "ההבטחה" של אמיר קוסטריצה ראיתי עוד לפני שנה ומשהו בסיום פסטיבל הסרטים באילת. ישבנו אז בהקרנה קבוצה של עיתונאים ואורחי הפסטיבל ולקצת יותר משעתיים צללנו לתוך עולמו ההזוי משהו של הבמאי המיוחד הזה שגסות ועדינות, קולניות ושקט מהולים ביצירתו המטורללת משהו.
לקוסטריצה יש קהל אוהדים גדול בארץ במיוחד בעקבות סרטיו "שעת הצוענים" ו"חתול לבן חתול שחור" סרטים שהם אות ומופת להצגת מציאות הזויה של אותם נוודים נצחיים, הצוענים האירופאים. אם נוסיף לכך את העובדה שקוסטריצה הוא גם מוסיקאי מחונן ומקפיד להופיע בארצנו עם להקתו "התזמורת הלא מעשנת" - תמוהה מאוד העובדה שסרטו של במאי כה פופולרי נגנז ויוצא לאור רק עכשיו, שנתיים לאחר שהושלם. (אבל מוטב מאוחר וכו')
ב"ההבטחה" ממשיך קוסטריצה להנפיק את כל השטיקים הידועים שלו - סיפור אהבה קורע לב, המון טיפוסים מפוקפקים ששים עלי קרב, גן חיות שלם שמתרוצץ על המסך (פרות, תרנגולים ועוד) וכמובן - הנוף הבלקני המוכר של כפרים נידחים מלאים בנשים עבות בשר וגברים משופים חובשי ברטים.
סיפור המסגרת המגולל את עלילותיו של בחור צעיר היוצא לעיר הגדולה הוא רק בסיס לעוד רכבת הרים נוסח קוסטריצה. הבמאי שלפני כמה שנים, בראיון בישראל, קונן על מצבו העגום של הקולנוע העולמי ההופך למסחרי ונטול חיים, ממשיך לדגול בקולנוע "גדול מהחיים" אפילו אוטופי. אצל קוסטריצה האסתטיקה חשובה לא פחות מהסיפור ונראה בבירור שמטרתו בראש ובראשונה להנעים את זמנו של הצופה ולא לדכא אותו.
רצונו של קוסטריצה לרגש את הצופה גולש לעיתים למחוזות ה"אסקימו לימון" - פה חזה חשוף, שם מין עם חיות (!) אבל בסופו של דבר כשמצרפים את העלילה התזזיתית למשחק האוטנטי ולפס הקול שנותן בראש אפשר לסלוח למעידות קלות לעבר הוולגריות פה ושם.
בחום המתיש של הקיץ הישראלי, אין כמו עוד יצירה חצופה ונטולת רסן של קוסטריצה כדי להפיג מעט את השרב. סרט קטן גדול, מטורלל מצחיק עד כאב. היומית המושלמת.
