להקרנה של הסרט "ברונו" הגעתי בחשש גדול. "בוראט" לא היה כוס התה שלי - מצאתי את עצמי מזועזע ונרתע לחלוטין מהסרט ההוא שהיה להיט היסטרי והפך את יוצרו המוכשר סשה ברון כהן לכוכב קולנוע. הפעם הגעתי מסוקרן לא רק כצופה או מבקר קולנוע אלא גם כהומו מוצהר. בתוכי קינן חשש ש"ברונו" הוא בדיחה הומופובית גסה על חשבון קהילת הלהט"ב. התוצאה הפתיעה אותי לטובה עד כדי כך שמבחינתי "ברונו" הוא סרט הגייז הטוב ביותר של השנה החולפת.
דמותו של ברונו היא יצירה גרוטסקית ופארודית כל-כך קיצונית שמי שחושב שהומואים באמת מתנהגים כמו גיבור הסרט, או שהוא מייצג אותנו בדרך כלשהי, הוא כנראה הומופוב בעצמו ועל אותם הומופובים צוחק הסרט. אם המדובר בקיצוניים פחות, להם יש חברים הומואים (אבל כאלה שמתנהגים כמו סטרייטים) או בקיצוניים יותר, שהיו מעדיפים להפוך את ההומואים לסטרייטים או פשוט להכניס אותם לתא השמדה. מבחינתי הטענות שהסרט הומופובי מופרכות.
"ברונו" זו לא יצירה קולנועית מעודנת עמוסת רמזים נסתרים בין השורות. ליצירה הקולנועית הזו אין סאב טקסט. מדובר בסרט שזורק בפנים של הצופה את כל הרפש האפשרי בצורה הכי וולגרית. "ברונו" הוא טיפול בהלם חשמלי לכל מי שלא ראה בימיו אקט בין שני גברים. לא ייאמן שהסרט הזה יוצא דווקא מאולפן קולנוע מבוסס כמו יוניברסל ושדווקא ליוצר סטרייט היו את הביצים הגדולות להעיז וליצור סרט כל-כך גיי בכל רמ"ח איבריו. אין בסרט הזה שום תקינות פוליטית. הוא חוגג בצורה הכי כיפית והכי פרובוקטיבית והכי סטריאוטיפית ועם זאת הכי אנושית מיניות בין שני גברים. ובסופו של דבר לקראת הדקות האחרונות של הסרט בדרכו ההזויה של ברונו גם רומנטית.
כמו ב"בוראט" גם כאן מדובר בדמות פיקטיבית. הפעם זהו מנחה של תוכנית האופנה המצליחה ביותר באוסטריה שכל שאיפתו הוא להיות מפורסם. בדיוק כמו כל המתמודדים החלולים של "כוכב נולד", "אמריקן איידול" ודומיהם, שלא ממש רוצים להיות זמרים אלא להיות כוכבים, כלומר, מפורסמים למרות שהכישרון שלהם דל כמו בדל סיגריה. ברונו הוא אוחצ'ה הכי מוחצנת והכי וולגרית שיכולה להיות ואין לה טיפה אחת של כשרון. עצם הנוכחות זה כשרון בפני עצמו.
יש לו חבר נמוך קומה שאותו הוא מאד אוהב והוא מפגין זאת בהשתוללות בשלל אקטים מיניים מופרעים, מופרכים וקורעים מצחוק אבל אחרי בלאגן שחולל במילאנו במהלך תצוגת אופנה הוא מפוטר מעבודתו והחבר זורק אותו. כדי לשחזר את הקריירה המתרסקת שלו הוא מחליט לנדוד ללוס אנג'לס כדי להיות מפורסם ובדרך הוא חושף את הצביעות והריקנות של הוליווד. תוכנית הראיונות שלו נכשלת כאשר סלבריטאים כמו פאולה עבדול והריסון פורד אומרים לו בפשטות פאק אוף. הוא גם לא ממש מצליח כניצב בסדרת טלוויזיה. ולכן הוא מחליט לעשות מעשה טוב, כלומר להביא שלום במזרח התיכון.
חלק מהסרט צולם בישראל ובסצנות שיגרמו לכם להשתין במכנסיים הוא נרדף על-ידי חרדים במאה שערים, מנסה להשכין שלום בין ישראל והפלשתינים כאשר נושא המחלוקת הוא חומוס. הוא גם קופץ לביקור בלבנון שם הוא מציע לחיזבאללה לחטוף אותו. בדרך חזרה להוליווד הוא עוצר באפריקה ומאמץ תינוק ואחרי מספר אירועים מביכים הוא מגיע להבנה שכדי להצליח הוא צריך להיות סטרייט כמו טום קרוז, קווין ספייסי וג'ון טרבולטה. מכאן הסרט הופך לסאטירה נוקבת והופכת קיבה על הומופוביה. הסצנות שבהן מנסים לשכנע אותו להיות סטרייט, המפגשים שלו עם ציידים, חיילים, זוגות סטרייטים המשתתפים במסיבת סווינגרס וצופים בתחרות האבקות - יגרמו לכם להשתין במכנסיים אבל גם יציבו מראה מביכה הרבה יותר מול הסטרייטים בעולם כולו.
שלא נדבר על הסיום המבריק, סצנת החתונה, השיר שמסיים את הסרט והמשפט שנועל את הסרט הישר מפיו של סנופ דוג. "ברונו" הוא לא יצירת מופת אבל הוא סרט חשוב כאשר הוא עתיד לשנות את הדרך שבה הצופים יסתכלו על דמויות קוויריות. סשה ברון כהן עשה את הלא יאמן והפך סרט שאולי היה מוקרן בהצלחה בפסטיבלי הומו לסביים ללהיט בינלאומי ממדרגה ראשונה. הוא מנפץ כל סטריאוטיפ אפשרי, צוחק על הומואים, סטרייטים, אנשי תעשיית הבידור וכמובן הומופובים בכל דרך אפשרית. "ברונו" הוא סרט וולגרי שלא יתאים לכל טעם אבל באותו הזמן הוא סרט חכם ומאד, מאד מצחיק.