גבריאלה, פקידת הקבלה הקתולית של מלון "הולידיי-אין" בעיירה ההולנדית ליידן, שבין אמסטרדם להאג, קידמה את פנינו ב"שלום" לבבי ונרגש, באותו רגע שבו עמדה על זהותנו כישראלים. לפני שמונה שנים עשתה גבריאלה באחד הקיבוצים בצפון הארץ, כמתנדבת, ובמשך מחצית השנה ששהתה אצלנו, הספיקה ללמוד עברית בסיסית, שאותה לא שכחה עד היום. מסייעים לה בכך הישרלאים הפוקדים, חדשות לבקרים, את בית המלון.
יום לפני בואנו, למשל, עזבה את המלון, לאחר שהות של מספר ימים, קבוצת-כדורגל ישראלית, וגבריאלה לא פסקה מלהשמיע באוזנינו דברים בשיבחם של השחקנים. עוד היא מחליפה עימנו מילים - ולשיחה העברית הקולחת מצטרפת, להפתעתנו, צעירה הולנדית נוספת - אורחת, כמונו, במלון. גם היא, מסתבר, הספיקה להיות מתנדבת בארץ.
ואכן, חשנו באהבת-ישראל על כל צעד ושעל בהולנד, שדווקא בשנים האחרונות התנערה לא אחת מאיתנו, בעקבות העויינות העולמית נגדנו בשל עימותנו עם הפלשתינים. היתה זו, ללא ספק, הפתעה נעימה מאוד בשבילנו.
משוגעים לישראלים
בחזית לשכת התיירות, שליד תחנת הרכבת המרכזית באמסטרדם, הבחינה בנו אשה קשישה, תושבת העיר, שעה שעסקנו בחיפוש חדר עבור זוג-עמיתים ישראלים שנתלוו אלינו. "אם אתם ישראלים, תוכלו לגור אצלי בזיל הזול" - קידמה היא את פנינו, הפעם באנגלית. עמיתינו, שהיססו תחילה אם לקפוץ על המציאה, חרדים מהמתח הבין-מדינתי של השנים האחרונות, החליטו בכל זאת לנסות.
ביתה של האשה, מבראו בינדט-דובר, קתולית אדוקה, הוא בית צנוע, אבל מרשים בנקיונו - כמו כל בית ממוצע בהולנד. מבין ארבעת החדרים שהיא נוהגת להשכיר לתיירים - חדר אחד שמור תמיד לישראלים. ספר האורחים שהושיטה לנו, בגאווה גלויה, כלל שמות מכל קצווי-תבל, אבל בלטו בו שמותיהם של ישראלים. המוטו החוזר שלהם: "התרשמתי מאוד מהכנסת האורחים הנאה בבית החם הזה, ואני ממליץ לכל ישראלי לגור כאן".
ביחס חם לישראלים נתקלנו בחנות שבקצה הרחוב. "כאן מדברים גם עברית" - שלט גדול ומאיר-עיניים בחזית בית העסק למימכר מזכרות, אלא שהפעם מדובר בבעלים יהודים. הבעל והאשה, תושבי המקום, פשוט "משוגעים" לישראלים ועל כל קנייה של אלה אצלם מוענקת להם הנחה מיוחדת. מסתבר שהם גם דוברי עברית. מניין היידע הלשוני של הזוג הזה? - הם למדו את השפה אצל סטודנט ישראלי באוניברסיטה של האג.
לעת ערב אנו עושים את דרכנו הלאה במכוניתנו השכורה. כן, הספקנו גם להיות - איך לא - ברחוב "החלונות האדומים" באמסטרדם. פגשנו שם את איציק ואת מוטק'ה, כשהם רוטנים על שהאשה בחלון לא הסכימה להקדיש להם עוד כמה רגעים של נחת.
חוזרים למלוננו בליידן, אבל תועים בדרך. את המצב מציל שוטר הולנדי. במקום לכוון אותנו "ימינה ושמאלה ושוב ימינה", כמו בדרך המקובלת, הוא נכנס לניידת המשטרתית ומורה לנו לנסוע בעקבותיו. חרדת-מה אוחזת בנו, שמא עברנו עבירה כלשהי ומן הסתם השוטר אולי מוביל אותנו לתחנת המשטרה הקרובה. אלא שלאחר נסיעה של שבעה קילומטרים - אנו רואים, סוף סוף, את אורותיו של המלון קורצים לעינינו, ונאנחים אנחת-רווחה.
רק עם הגיענו לפתח המלון, סוטה השוטר האדיב-נדיב הזה, לפתע, ממסלולו ואנו איננו מוצאים מילים כיצד להודות לו. עמיתנו הישראלי למכוניתנו השכורה מוצא, לבסוף, את המילים המתאימות" "אצלנו, בישראל - הוא מסביר לשוטר המשתאה - "זה, בוודאי, לא היה קורה"...
