נשיאת בית המשפט העליון הנכנסת, החליטה להשיב מלחמה לכל המתנגדים, המבקרים ובמיוחד לפרופ' פרידמן, שר המשפטים הנכנס והנמרץ. הצעד כשלעצמו נראה בהחלט חיובי ורצוי - ובמיוחד אם המפגש היה מלווה גם באג'נדה משפטית ומנהלית בונה יצירתית ומרחיקת לכת.
פרופ' ברק, התנגד בזמנו למינוייה של פרופ' גביזון (כיום חברה בוועדת ווינוגרד), לשופטת בבית המשפט העליון בטענה (המשונה והלא מתאימה לו), שיש לה אג'נדה ברורה וסדורה, אותה השמיעה בהרצאות, כנסים ובכתב - ולכן היא פסולה לעליון. מיד עם פרסום הטענה התעוררה מהומה לא קטנה בנושא, שהרי גם לפרופ' ברק יש אג'נדה, אותה תקפו בלי הרף, ח"כים, משפטנים, אנשי ציבור ואפילו שופטים עליונים, גם מכהנים וגם שופטים ונשיאים של העליון (בדימ.).
כבר אז נשאלה השאלה - מה הפסול בשופט, שאומר מראש מה דעתו ותפיסתו על שלטון החוק ודרך יישומו. האם עדיף שופט, ללא דעה משפטית, חברתית, פוליטית, שצריך לרכוש אותה בבית המשפט העליון. ומה לגבי השופטים בשלום ובמחוזי - הרי שם, ובעיקר שם, נעשית רוב הפעילות המשפטית היום יומית.
כאשר ממנים לעליון שופט מהמגזר הדתי או נציג המגזר הערבי - אין מניעה משפטית או חסימה רעיונית על דעותיו ותפיסת עולמו. האם מינויים, מתוך המילייה של האליטות המשפטיות, או העיקרון של אסכולה משפטית של הגורו פרופ' ברק - הוא הפתרון האולטימטיבי.
מכאן אפשר להבין, גם את ההתנגדות של ביניש, לשינויים בוועדה למינוי שופטים, המוצעת ע"י פרופ' פרידמן, שלמעשה הולך בנתיב שכבר נסלל הרבה לפניו, ע"י ח"כים כמו מיקי איתן, יו"ר הכנסת לשעבר ראובן ריבלין, משפטנים, פרשנים ואנשי ציבור משך שנים - שטענו ודרשו שינויים בוועדה.
בין ההצעות היו דרישות לתגבור פוליטיקאים או אנשי אקדמיה ואנשים מהמגזר הפרטי, בנוסף ל-9 חברים הקבועים כיום בוועדה. במאמרים שכתבתי בנושא זה - הצעתי לשנות את מבנה הוועדה בשל חוסר האיזון שבו, כך שיהיו בו 10 או 11 חברים (3 שופטים, 3 - נציגי לשכת עו"ד (כיום רק 2) - שר אחד (כיום 2), ח"כ אחד (כיום 2) - נציג אקדמיה, אישיות ציבורית בולטת + שר המשפטים, כיו"ר הוועדה ובעל הקול הקובע.
משך שנים, נהג פרופ' ברק כמו הנשיאים לפניו להתייחס לבית המשפט העליון, כמבצר שלטון החוק, הנשלט בלעדית ע"י רודנות העליונים, שהם חכמים יותר, נבונים יותר ויודעים כמובן את התורה וגם מה טוב לעם מבחינה משפטית, מוסרית, אתית, ביטחונית וחברתית.
לא פלא שמשך השנים, עורר בית המשפט העליון מדי פעם בפסיקותיו ובבג"צים שלו, התנגדות עזה, אצל מגזרים שונים, בציבור, אבל גם אצל משפטנים, ח"כים ויודעי משפט. במאמרים קודמים ורבים בנושא פסיקות העליון, כתבתי לא פעם שבית המשפט העליון, חייב לרדת מהאולימפוס המשפטי, לא לחיות ולתפקד באווירה של עקרונות משפט אוניברסליים, יהיו יפים ככל שיהיו, אלא לראות את צרכי העם והמדינה לעת הזאת. הכוונה, למרקם החברתי, לצרכי הביטחון, לעובדה שמדובר במדינה במצור ובמלחמה (יש הטוענים שעדיין בשלבים מאוחרים של מלחמת שחרור) - ולתת בשקלול הסופי יתרון לביטחון העם והמדינה, לשאיפה שלו לקיום בכבוד ובשלום באזור הסוער והשונא את הציונות ויושבי ציון וירושלים.
על בית המשפט העליון להיות לא רק אבן שואבת לחכמת המשפט או אור לגויים, אלא קודם ובעיקר מגן למהותה של המדינה וקיומה כמדינה דמוקרטית, ציונית ,יהודית, נאורה ולא מדינת כל אזרחיה, כדרישת חלק מהאקדמאים והציבור הערבי, הרואה בדרך זו אפשרות לחיסולה בהדרגה ובדרכי נועם של המדינה היהודית הציונית.
עד עכשיו, בית המשפט העליון, לא סיפק את הסחורה המבוקשת, ברוח הדברים דלעיל, ולכן יש מקום לשינוי בוועדה, שתייצג יותר את הלכי הרוח בעם ובמדינה.
שיפוט הוא שליחות ודרך חיים
בהתייחס למערכת המשפט - ציינה השופטת ביניש, ששיפוט זה שליחות ודרך חיים. אני מרשה לעצמי לפקפק בהנחה זו, היא בלתי ניתנת להשגה ואולי היתה נכונה לאחר קום המדינה, כאשר צריך היה להקים מערכת משפטית חדשה, יש מאין ולא לאמץ במלואה ובצורה עיוורת את השיטה האנגלית, ששלטה במדינה ואותה קיבלנו בירושה עם סיום המנדט.
האם יש לדרוש מהשופטים להיות מקצוענים, ידענים, הגונים, מנומסים, מוכנים להאזין למתדיינים, בעלי סבלנות והתנהגות אתית ומקצועית ראויה. כמובן שצריכה להיות שקיפות, גם בבחירה וגם בהתנהלותם המקצועית.
הדרישה לבירור מוקדם, חוות דעת, ציונים, פסיקה ועבודות קודמות, אינה דרישה מוגזמת, המציאות הוכיחה שמינויים לא מעטים, התבררו כלא אמינים, לא מתאימים ובחלקם בגדר אסון משפטי. היכולת, לפטר שופט כיום, היא קשה ומסובכת, ואם השופט לא יחרוג מהכללים, יתנהל באיטיות באפרוריות, ובלי לעשות גלים (בנוסח העם) - הוא יכול להשאיר בתפקידו שנים רבות ואפילו להתקדם כלפי מעלה. לכן הדרישה לשינוי, בתחום זה כולל בדיקה מקדמית, כישורים והתאמה, לרבות מזג-שיפוטי, הוא חשוב וחיוני.
צודקת השופטת ביניש - בטענה שהשופטים עובדים קשה, ובתנאים לא מתאימים.
צודקת השופטת ביניש - בדרישה לתקציב יותר גדול, יותר שופטים ויותר מבנים, אך כל זאת תוכל להשיג, בשילוב עם שר המשפטים ובלחץ ציבורי וקהיליית עורכי הדין - ולא במאבק מול השר ולשכת עורכים הדין.
על השופטת ביניש להפנים - שתקופת פרופ' ברק והתפישה שלו, על האימפריאליזם השיפוטי, על חקיקה באמצעות השפיטה והפסיקה, "הכל שפיט", ואת כל הבעיות בחברה ניתן לפתור באמצעות המשפט, תקופה זו לא תחזור על עצמה.
הכנסת חוקקה לאחרונה חוק המחייב פרסום החלטות וועדת האתיקה של השופטים (ללא ציון שמות), דבר שפרופ' ברק לא הסכים לו. הוועדה למינוי שופטים החליטה לנהל פרוטוקולים של ישיבותיה, דבר שברק לא הסכים וגם ביניש - אבל נכנעה להחלטת רוב הוועדה. כלומר: עניינו הרואות, השינויים כבר החלו והם בפתח. גם השינוי המתבקש על הגבלת כוחו וסמכותו של העליון, השינוי מתבקש וסביר. גם חוק 7 השנים המוצע ע"י שר המשפטים וביטול הסיניוריטי בעליון ובמחוזי - הוא רעיון חיובי.
לדעתי - בגלל שבג"צ לא ריסן את עצמו משך השנים ונסחף למחוזות לא לו - השתכר מכוחו ומעמדו - יש מקום לרסנו ע"י חקיקה. המודל "הקנדי" המוצע ע"י פרופ' פרידמן - הוא בהחלט יעיל, אם אפשרות להכניס בו מספר שינויים להתאמתו לישראל. יש לתקן את חוק יסוד השפיטה או לחוקק חוק יסוד חדש - לפיו בית המשפט העליון יוכל לבטל חוק של הכנסת רק בהרכב של מינימום 11 שופטים או בהרכבו המלא - באותו זמן - וכך לשמר את
עליונות הרשות השופטת במאזן בין הרשויות.
אם השופטת ביניש רוצה בקידמה ובפיתוח הרשות המחוקקת, תוך שמירה על עקרונותיה ועל עקרונות שלטון החוק - עליה לעבוד בשילוב עם שר המשפטים ולא נגדו, אחרת התוצאה תפגע במערכת כולה.
