אירועי הר הבית החדשים מזכירים לנו שוב שהאלימות היא דרך הפעולה היחידה, האסטרטגית והטקטית של ערביי ישראל וערביי השטחים. מהניסיון המצטבר, הם למדו שלטווח ארוך דרך זו מנצחת. אפילו פעולה פשוטה כמו בניית גשר להולכי רגל מתפתחת במהירות לתעמולה מתסיסה של גורמי איסלאם בארץ ובעולם, עד הכניעה הישראלית להפסקת העבודות. מסתבר שיש עדיין יהודים טובים שבתמימותם סבורים שבאמת מדובר בשאלה מקומית מתחום ועדת תכנון ובניה או בעיה של חוסר הידברות בין שכנים, אלא בעניין איסלאמי עקרוני הנובע מחוסר הכרה גורפת בזכויות היהודים בארצם ובמקומות הקדושים לעם היהודי.
צריך לשים לב כי התועמלנים המתסיסים אינם בהכרח גורמי שוליים. כיום, כמו באירועי ספטמבר 2000 מנסים ראשי הציבור הערבי ללא הבדל דת (סוני או שיעי), מפלגה או מקום לנתב כל אי שביעות רצון קלה מפעולה ריבונית של ממשלת ישראל לנקודת רתיחה אליה יחברו כל הסממנים הדתיים והפאן ערבים.
ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, במסווה של דאגה לצרכי רווחה וחברה, עוסקת ללא הרף בליבוי יצרים, בדרבון מחאות ובכינוס הפגנות שכל מהותם היא יצירת ישות חברתית- לאומית- ערבית המנותקת ממדינת ישראל.
חברי הכנסת הערבים מתחרים ביניהם מי ישמע קיצוני יותר.
ח"כ ג'מאל זחלקה נסע לקנדה כדי להביע הזדהות בכינוס על משטר האפרטהייד במדינת ישראל. הוא הכריז על כך מבלי לגמגם כאשר הוא גם יודע שבסוף החודש תכנס לחשבון הבנק שלו המשכורת הנדיבה שאזרחי ישראל משלמים לו על חברותו בכנסת ישראל.
ח"כ אחמד טיבי הנהנה מיחס מפרגן של כל מפלגות השמאל הציוניות וגם של רוב אמצעי תקשורת, מסייר באופן חופשי בערי הרשות הפלשתינים ומכריז בפומבי על זהות האינטרסים בין הטרור הרצחני הפלשתיני לבין המאבק של ערביי ישראל להפוך את מדינת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה".
ח"כ עזמי בשארה מתפקד כנערת עידוד של כל מי שנושא על דגלו רצח יהודים - אם זה ערפאת, החיזבאללה או השלטון הסורי. ויש את נדיה חילו וטאלב אלסאנע ואחרים שתמיד מבינים את מניעיה של כל פעולה ערבית וכל פעילות טרור מסרבים באופן שיטתי לגנות רצח יהודים ואם הם נדחקים לפינה אז המכסימום היוצא מפיהם הוא גינוי כנגד "כל מעשי אלימות באשר הם"
גם השר החדש,
ראלב מג'אדלה, שנשבע אמונים למדינת ישראל, לא שונה בהרבה מחבריו. הוא לא מחה נגד הביקורים ונגד נאומי העידוד של עזמי בשארה בדמשק ובביירות ואני גם לא זוכר אותו מביעה מחאה על ירי הקאסמים או הקטיושות מבני דודיו הלבנונים, או על תופעת המחבלים הג'היאידים, הטובחים באזרחינו היהודים ללא רחם וללא הבחנה.
אבל לא רק הפוליטיקאים, גם אזרחים ערבים מכובדים מן השורה, נאלמים דום. במדינת ישראל יש שכבה רחבה של אנשי ציבור, כגון: עורכי דין, שופטים, אנשי חינוך, מנהלי בתי ספר, סופרים, אנשי רוח ועיתונאים, כולם כולם לא מוצאים עוז להתארגן ולצאת בקריאה כנגד תרבות המוות שהפכה לדרך חיים נאצלת עבור בני עמם. יתכן וגם עבורם מדובר בתופעה לגיטימית, מובנת וראויה במסגרת מלחמת השחרור של העם הפלשתיני נגד הישות הציונית הקולוניאליסטית.
והשמאל ממשיך במשך שנים להתעלם מנורות האזהרה המהבהבות באופן תדיר. לאחרונה התפרסם דבר כינוסה של חבורת אינטלקטואלים יהודים וערבים שדנו במשך כשנתיים ימים על בניית חזון משותף למדינת ישראל. דיונים אלו הסתיימו ללא הסכמה ובתחושה קשה של העמיתים היהודים שהם נדרשו לותר, לתת, להבין ולספוג למען חיים משותפים בארץ הזאת. העמיתים הערבים הציגו דרישות רבות, אך כשהם התבקשו להציג סדרת ויתורים שלהם לטובת בניית יחסיי אזרחות טובה, הם פשוט - סרבו.
פרו'פ רות גביזון שהשתתפה במפגשים אלו, אמרה לעיתון הארץ "שנים רבות הייתה אצלי הרגשה לא נעימה שאיננו הוגנים כלפי הערבים אזרחי ישראל. אודה על האמת, מכל התהליכים והאירועים בשנים האחרונות, לנוכח העמדות שלהם ושל המנהיגות הפוליטית שלהם, הרגשת האשמה שלי כלפיהם הולכת ופוחתת בהדרגה".
אך עולם כמנהגו נוהג, "מחנה השלום" ממשיך ללכת איתם למסיק הזיתים, עם שלטי שלום ועם עלה של זית תחוב בפה ומאזין לנאומים נרגשים של ח"כ מלכיאור, מבקש את סליחתם על פשעי המתנחלים שעוקרים את עציהם למרות שמעולם האשמה זו לא הוכחה ומקנח בגידופים כלפי החלוצים היהודים מהגבעות שבגופם מלמדים אותנו פעם אחר פעם, שיעור מולדת.
