השם בחדשות שצריך לתת עליו את הדעת יותר מכל בימים אלה, הוא לא אהוד אולמרט ולא עמיר פרץ. הוא לא מיכה לינדנשטראוס ולא אליהו וינוגרד. אומנם בקרב אלה יפול בקרוב הפור באשר לגורלה של ממשלת ישראל הנוכחית, מן הגרועות ביותר שהיו לה לישראל מעודה, אבל מי שחרד לעתיד ישראל לטווח רחוק, חייב לעקוב בלי ניד ראש של זילזול, אחרי התפתחויות מסוכנות מבית שעלולות לתפוח ולהתרסק עלינו - ולתת את הדעת, קודם כל ומעל לכל, לשם: ראאד סאלח.
דומה היום ששנאת ישראל - שפושה כמגפה עולמית ומוקדיה הבולטים ביותר הם טהרן, דמשק, וכמובן רמאללה ועזה, ובעוד כמה מקומות באירופה - מתמקדת באותו שם של שייח איסלאמי קיצוני תושב אום-אל-פאחם שבתוככי ישראל. המילים הקשות שיוצאות מפיו, הפרובוקציות שהוא מחולל, התבערה שהוא מנסה להצית סביב נושא ירושלים (ובינתיים שככה זמנית) - הן תוצאה של משטמה אמיתית שמחלחלת בקרבו למדינה, שהוא כביכול אזרח שלה, לעם היהודי ולאמונה היהודית, אבל גם של חולשה שהוא מזהה היטב ברשויות השלטון ובקרב אוכלוסיית הרוב.
נדגיש: לא כל-כך שייח סאלח כפרט, כמנהיג מסית ומחרחר ריב, הוא שצריך להדאיגנו כמו אותם הלכי הרוח שמתבלטים בשנים האחרונות במגזר הערבי, בקרב אזרחי ישראל המוסלמים, והוא רק מייצגם. הדבר בולט בפעולתם של מנהיגיהם, בין אם אלה נציגיהם בכנסת ובין אם הם ראשי מה שנקרא "ועדת המעקב", בין אם ראשי פלגים איסלאמיים כאלה או אחרים ובין אם ראשי מועצות מקומיות.
קשה להעריך עד כמה הפעולות הסוטות של ראשי הציבור הערבי סוחפות אחריהן את כלל אזרחי ישראל הערביים, אבל ככל שהן הופכות לדפוס התנהגות שיגרתי-מקובל, שרשויות החוק עוברות עליו בשתיקה, ככל שהדמוקרטיה הישראלית מגלה כלפיהן סובלנות שאיננה במקומה ואיננה שמה להן קץ ביד ברזל - בוודאי תלך ותתעצם התמיכה העממית בדיבורים הגובלים בבגידה של ראאד, בשארה, טיבי, בראכה, זחאלקה ודומיהם.
מדינה שרשויות החוק שלה אינן יודעות לבלום את הפעילות הלא-לגיטימית של קבוצות מיעוטים מאזרחיה, רק מעודדת את הינתקותם הסופית מן הזהות הישראלית, המבוטאת בראש וראשונה על-ידי הרוב היהודי.
מדינת ישראל, שתציין בעוד זמן קצר את יום העצמאות ה-59, עומדת בתום העשור השישי לקיומה לפני איום חמור מתמיד שצץ מבפנים, איום של המגזר הערבי להתחבר יותר ויותר אל "העם הפלסשתיני, האומה הערבית והמרחב האיסלאמי", להיות נכון יותר ויותר לנקוט פעולות חתרניות נגד עצם קיום מדינת היהודים ולייצר מיסמכים לאומניים, שמדברים בגלוי על הפרדה ואוטונומיה משלטון הרוב במדינה שבה נגזר עליהם לחיות.
לצד הפעילות הלא-חוקית של מנהיג הפלג האיסלאמי הצפוני, לצד הקשר הישיר שמקיימים ח"כים ערביים עם אויבי ישראל בשטחים ובמדינות ערב, לצד נועזות הכרזותיהם האנטי-ישראליות - אנו עדים באחרונה לדיונים פומביים על תוכניות מסוכנות, בהחלט לא תיאורטיות, להיפרדות מן המדינה על-ידי שינוי אופיה, סמליה, טקסיה, הימנונה, דיגלה וכיו"ב סממנים שהמיעוט הערבי ממאן לקבלם.
"הוועד הארצי לראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל" מפרסם תוכנית שכותרתה "החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל", שעל פיו יבוטל אופיה היהודי של המדינה, יינתנו פיצויים לפליטים פלשתינים והחזרתם לתוככי ישראל וכו'. עמותת "עדאללה" מפרסמת מה שהיא מכנה "חוקה דמוקרטית" לביטול חוק השבות, להפיכת ישראל למדינה דו-לשונית ורב תרבותית, שהערבים יקבעו את סמליה וייהנו מאטונומיה תרבותית (בשלב ראשון), ועוד.
תוכניות ורעיונות אלה צצים בין השאר במסווה של שאיפה לתיקון אפליה, כביכול. אבל חברו את אלה לפעילות האיסלאמית האלימה בראש חוצותיה של ירושלים בהנהגת השייח המתלהם, לדברי ההסתה המתפרסמים בעיתונות בערבית, לתכני הלימודים במערכת החינוך בכפרים הערביים, לדרשות הנישאות במסגדים, להכרזות שמשמיעים - בין אם מעל בימת הכנסת ובין אם בחוצות דמשק ורמאללה - ח"כים ערביים, הוסיפו לכל אלה ידיעות שמתפרסמות מפעם לפעם על חוליות טרור מקרב ערביי ישראל - ותקבלו פצצה מתקתקת ומאיימת, ששמה ערביי ישראל.
פצצת-זמן זו מסוכנת מן הפצצה שמכין לנו שליט אירן, או מן הטילים שמשגרים וישגרו עלינו נסראללה בלבנון ואיסמאעיל הניה מעזה. זוהי פצצה שעוד לא מאוחר לנטרל את הפתיל שלה. כולה מבוססת על תעמולה אנטי-ישראלית, הפצת שקרים בכל כלי התקשורת בעולם על מצבם העגום כביכול של המיעוטים בישראל, מחד-גיסא, ועל אדישות השלטון הלגיטימי בירושלים אל מול תופעות אלה, מאידך-גיסא.
אין ספק שערביי ישראל יוכלו להבין שהם מסכנים את כל מה שהשיגו לעצמם מאז כינון ישראל, רק כאשר ממשלה אחרת, איתנה ונחושה, תקום למדינה - כנראה בעקבות פרסום דוח ועדת וינוגרד למלחמת לבנון השניה, וכשיחלו משפטי השחיתות בצמרת על אפם וחמתם של כמה עיתונאי צמרת המוסיפים לגונן באופן אתרוגי על ממשלת "קדימה".
ממשלה אחרת, ממשלת המחנה הלאומי, תצטרך לשים בראש סולם העדיפויות שלה את החזרת המיעוט הערבי לתלם הנאמנות לחוק ולמדינה, לקבלת כל סממניה כמדינה יהודית בראש וראשונה וכמדינה דמוקרטית במידה לא פחותה, שבה, כחזונו של זאב ז'בוטינסקי, "ירוו לו משפע, מאושר, בן-ערב, בן-נצרת ובני".
אבל עד שזה יקרה, אין לעבור לסדר-היום על הכרזות ראשי המסיתים מקרב האוכלוסיה הערבית-איסלאמית, מחרחרי הריב ומשבשי הסדר. יש לנהוג ביד קשה באיש-הדת המוסלמי מנבל-הפה, היורק והבועט, ראאד סאלח, ובדומיו. יש לגרום להם לחשוב פעמיים בטרם שוב ייצאו לחמם את הזירה בבירת ישראל ובכל אתר ואתר בארץ-ישראל.