הייתי נותנת הרבה כסף כדי להבין מה הופך את הזכר הישראלי המסוקס לחתלתול פחדן ברגע שהוא רואה מלצרית עם חשבון. אני מדברת על טיפוס שכולנו אוכלות ממנו בשלב זה או אחר של יחסינו ושאפילו מולייר היה שמח לצרף אל הפארסות שלו: בני ישראל, תסלחו לי, יעדיפו להכניס יד לתוך בריכת תנינים בחמת גדר, רק לא לשלוף לנו את הוויזה פלטינום בסוף דייט. למה? אלוהים יודע.
משום מה יש להם פחד קמאי להוציא עלינו גרוש. בעידן הכלכלה החופשית הם בטוחים שאסור להם לבזבז משהו שאין עליו תמורה. ושימו רגע יד על הלב: כמה בחורים היו באמת לארג'ים אתכן כל זמן שהם ידעו שהם לא יקבלו מכן כלום? הרי אנחנו מכירות את הטריק: אם אנחנו רוצות שצ'קים יתעופפו סביבנו בלי חשבון, אנחנו צריכות לשמור על עמימות לגבי השאלה שהכי מעניינת אותם: מה נפתח אנחנו בתמורה לפתיחת צרור המעות. עמימות של כור גרעיני. כי ברגע שהם כבר יודעים את התשובה - גם לחיוב ובעיקר לשלילה - הם עושים אחורה פנה ומאפסנים את האשראי. מהרגע הזה הם מקמצים יד יותר מדודתי הפולנייה עליה השלום.
יש כאן כל כך הרבה בנים של אמא, יש כל כך הרבה גברים שחרדים מקשר, כל כך הרבה פלצנים שישימו על עצמם את כל הוורסאצ'ה שבעולם. אבל דבר אחד אין פה בכמויות גדולות: בנים עם חשבון בנק פתוח לקראתנו.
הקמצן
הנושא של בחור קמצן הוא אחד הכאובים בעולם הסינגלים. את יוצאת עם בחור פעם פעמיים, ופתאום קולטת שהוא לא בזבז עלייך יותר מכוס קפה דלוח, ושאם הוא שילם על סנדוויץ' שהזמנת הוא מכווץ את הבטן כמו צרבת לפני אלקה זלצר. את ממש רואה על הפנים שלו איך כואב לו להיפרד מהמזומנים, כאילו דרכת לו על הענבים בתנועות של ריקוד דבקה. כמה עולה ערב במסעדה? זה מה שיהרוג אתכם? על זה תהרסו לעצמכם את התדמית? אתם מוכנים לשלם את המחיר שנסתכל עליכם נקיא, ובלבד שהפקיד בבנק לא ירגיש שירד לכם שקל מיותר.
אני לא מבינה איך הם מסוגלים להוריד על עצמם ים של כסף על רמקול מטופש, על פלזמה או על כיסוי חדש לדש בורד. אבל כשזה מגיע ללתת לבחורה שאיתך קצת תחושה שהיא יוצאת עם דונלד טראמפ - פה כבר אסור. על זה הם חוסכים. מה הפלא שאנחנו אומרות להם בלי לחשוב פעמיים "אתה מפוטר"?
אם זה היה נעצר רק בקמצנות כספית, מילא. אבל כולנו יודעות שזה לא נעצר שם. מי שמפחד להיות באובר בבנק מפחד גם מאוברדראפט של חיבוקים. מגיש לך עמלת שורה על כל מילה טובה שהוא מואיל להוציא לכיוונך. חוסם את הכספומט של הלטיפות. ואת נשארת עם פנקס צ'קים רגשי שאין לו שום כיסוי ממי שמולך. זאת הבעיה האמיתית.
כי עצירות רגשית באה על תשתית מסוימת. מי שרגיל עוד מבית אמא לספור שקל לשקל ולא להוציא כלום, מתרגל גם לספור מילים חמות. לקמץ בכמות הכפיות בלילה. ובאופן עקרוני להתייחס אל האישה שאיתו במונחים שלקוחים ממוסף 'דה מרקר' של הארץ: הכנסות בתמורה להוצאות, כינוס נכסים רגשי, וקנייה של רק מה שיביא לך הטבות. בגלל זה הם יוציאו אחד על השני מאות שקלים בנסיעה למשחק כדורגל, למשל, אבל ימנעו מאתנו לילה של חום פשוט, של אהבה בלי מילים, של ביחד.
לתת
בנים יצליחו להתייחס אלינו כראוי רק אם ניתן להם תחושה של גאדג'טים. כלומר אם נהיה צעצועיות הייטק שגורמים להם להזיל ריר כמו מפגרים. אם נתלבש נכון, נהיה מכונות סקס יעילות, ובעיקר אם אפשר יהיה לכבות אותנו תכף אחרי הגמירה שלהם. במצב כזה הם ישלמו עלינו הון. אבל כל זמן שאנחנו פשוט יצורי אנוש, עם חמלה, נתינה, הכלה ו - כן - רצון להרבה חיבוקים חמים - לא כיף להם.
אז שילכו לעשות ביד על האיי פוד. אנחנו ניתן להם את עצמנו רק אם הם יידעו לתת את עצמם בלי שהם ירוויחו מזה בהכרח. שיהיו לארג'ים גם על דברים שאנחנו זקוקות להם ולא רק הם, שיפתחו את עצמם להשקעה יותר גדולה כמו שהם פתוחים לקבל מאיתנו. קודם הם ילמדו לתת חיוך גדול ביחד עם טיפ שמן למלצרית המסכנה שקורעת את התחת בעבודה, ובסוף, מי יודע, הם ילמדו גם לתת חיבוק אמיתי, לא כזה של מעיל דובון. וכשזה יקרה אפשר יהיה למנות פה סוף סוף נגיד חדש לבנק ישראל.
