הרמטכ"ל הציג תחקירים שעשה צה"ל אודות תפקודו בפני הממשלה, ומודיע כי שיקום הצבא לרמה הדרושה להגנת העם והארץ תארך עוד זמן רב. הלם השתרר במערכת. הכיצד? הרי ההידרדרות בתפקוד צה"ל החלה עם הבריחה מלבנון, לפני 6 שנים, איננה בעיה מערכתית.
לא כך הדבר. ההידרדרות חלה מן הרגע שבו החליטה ממשלת ישראל כי ביטחון ישראל טוב לו שיופקד בידי זרים, הפתח, האו"ם, ועוד מרעין בישין, (הסכמי אוסלו 1993). בזאת השיבה ממשלת ישראל את עם ישראל אל הגלות באבחת עט. מאותו רגע ואילך החל טיהור רעיוני בשורות הצבא. כל קצין שדעתו איננה נוחה ממסירת כלי משחית בידי אויביו המוצהרים של עם ישראל, או מסירת השליטה על חלקי מולדת ביד ארגוני הג'יהאד, סולק, או שקידומו נעצר. הוחל טיהור של הצבא מכל קצין ולוחם שהביע דעה של עצמאות וריבונות.
קם דור של מפקדים הנושאים עיניהם אל הפוליטיקאים ודורש שהם יתנו מענה לבעיה הביטחונית. טופח דור של מפקדים שפוחדים להעביר את המלחמה לשטח האויב, שפוחדים לקחת סיכון כלשהו, שיודעים שקידומם הוא קישורים ולא כישורים. אל המטכ"ל הגיעו אלופים שיודעים שהאויב האמיתי הוא המתנחלים שכן עם הערבים אפשר להסתדר דרך מתן ומתן.
זה המטכ"ל איתו הלך אולמרט למלחמה. בראשו הושם רמטכ"ל שמבטל מכל וכל את מושג הניצחון, ונצחונו היחיד הוא על שמונת אלפים יהודים שמסרו את נשקם לשישים אלף החיילים שנשלחו לגרשם מבתיהם. והנה זה פלא: המטכ"ל לא מסוגל ולא רוצה לנצח, הצבא יודע שכל קצין זקוק לעורך דין לצידו, והתבוסה עדיפה על התעוזה. אין תמה איפוא שהרמטכ"ל החדש עומד לפני שוקת שבורה.
ולמרות הכל, המשימה הראשונה של הרמטכ"ל היא פשוטה: לבער מן המטכ"ל כל קצין המאמין שהפתרון לבעיה ביטחונית הוא דיפלומטי. לסלק מן המטכ"ל כל קצין שלא מאמין בצורך לנצח בכל קרב. לנתק את כל המטכ"ל מעטיני התקשורת. להתרכז במשימה אחת בלבד. ביטחון ישראל ביד צה"ל ללא תלות בגורמים חיצוניים. כאשר יטוהר המטכ"ל מן התבוסתנות והתקשורתיות אפשר להתחיל לדבר על שיקום צה"ל.
