לאחר קריאת פסק הדין בעניינה של ח"כ [לשעבר] נעמי בלומנטל לא יכולתי שלא להיזכר בפסק הדין בעניינו של ח"כ רמון, הגם שמדובר בפרשיות שונות בתכלית ועניינו של רמון טרם הסתיים. קיים צד דומה בשני המקרים. המעשים שיוחסו לנאשמים לא היו חמורים ביותר, איש לא סבר שאלו המקרים שיש למצות בהם את הדין ולמרות זאת הנאשמים שלמו מחיר אישי כבד ביותר.
במקרה של נעמי בלומנטל אני סבור שמאסר בפועל הינו עונש מוגזם במידה נכרת ביחס למעשה עצמו. נעמי בלומנטל נאשמה בכך שמימנה, מכספה שלה, לינת תומכים במלון בסך 12,000 ש"ח. לא אתווכח כאן על ההצדקה המשפטית להרשעה בשוחד בחירות, אולם אני מתקשה מאוד לקבוע שמדובר בשוחד ממשי. יש לפעול נגד התופעה ולקבוע כללים מדויקים של מותר ואסור- אבל גם אין להיסחף.
האם לו היתה חברת הכנסת מממנת כנס פעילים עם ארוחה חגיגית היו מעמידים אותה לדין? האם בלומנטל היא היחידה שעשתה "דילים" כאלו ואחרים במרכז הליכוד ונשאה בהוצאות אירוח פעילים? איני יודע מדוע אחרים לא הועמדו לדין, אבל משהורשעה נראה לי שניתן בהחלט היה להסתפק בגזר דין של עבודות שירות ולא היה כל מקום לעמוד על ריצוי מאסר בפועל.
ביחס לחיים רמון אין צורך להכביר מילים. רוב הציבור עדיין אינו מבין מדוע הורשע רמון בעבירה פלילית, בגלל מעשה שנתפס כגסות וחוסר רגישות, אך לא כעבירה פלילית. אין זה משנה כבר מה יהיה גזר הדין הסופי מאחר שרמון כבר נענש מעבר לכל פרופורציה לחומרת המעשה עצמו.
כאשר בוחנים את שתי הפרשות וכשאנו זוכרים כי מקרים חמורים בהרבה עומדים להידון בקרוב, לא ניתן שלא להתרשם כי בתי המשפט הענישו את הנאשמים בחומרה על ניהול הגנה אגרסיבית, באופן שברור המשפט חרג בהרבה מהשאלה העובדתית והמשפטית הפשוטה שעמדה בבסיסו. בשני המקרים נראה כי השופטים לא סברו שיש לנהל מלחמת עולם על עובדות, שלמעשה כמעט ולא היו צריכות להיות שנויות במחלוקת.
הן במקרה בלומנטל והן במקרה רמון, לדעתי, נכון היה הרבה יותר לנהל את ההגנה לא על העובדות, אלא על משמעותן ועל היעדר יסוד של כוונה פלילית, תוך הבעת חרטה על השתלשלות העניינים. גם אם בניהול מקוצר של הדיון התוצאה היתה הרשעה, הרי שבנסיבות אלו המעשים היו נדונים לפי חומרתם הממשית. כאשר הנאשם מנהל מלחמת עולם, אין פלא ששבית המשפט עצמו יחמיר בהתייחסותו למעשים שיוכחו.
כשקוראים על התנהלות ח"כ בלומנטל החל משמירה קפדנית על זכות השתיקה וכלה בניהול קרבות משפטיים מרים ביחס לזוטות עובדתיות, לא ניתן שלא לחוש כיצד גאה בשופטים זעמם על דרך ניהול המשפט. כך גם במקרה רמון, שם ברור שהשופטים נתנו משקל יתר לניסיון ההגנה להכתים את המתלוננת. לו היו רמון ובלומנטל מודים בעובדות המיוחסות להם אך טוענים להיעדר יסוד של כוונה פלילית, הם לא היו מגיעים למצבם המשפיל.
איני יודע מה היו השיקולים המקצועיים שנשקלו בכל אחד מהמשפטים. כל שאנו יכולים לעשות הוא לבחון את התוצאה הסופית שבוודאי הינה רעה מאוד מבחינת הנאשמים. אי אפשר שלא לחוש כי הנאשמים זכו להגנה יקרה מאוד, תרתי משמע, ובמיטב כספם רכשו הגנה מלומדת מאוד ואגרסיבית שרק החמירה את מצבם.
ניתן להבין, בשום אופן לא להצדיק, את הכעס שחשים שופטים הנאלצים לנהל משפט ממושך ויקר ללא הצדקה עניינית, רק מפני שלנאשם יש מעמד וממון לנהל הגנה ממושכת אגרסיבית ומתישה. כעס הוא יועץ רע ואסור שמורת רוח בשל ניהול הגנה תשפיע במידה כה מופלגת על חומרת העונש. יתר על כן החמרה כה מופלגת בעונש, בשל אופן ניהול ההגנה, משדרת מסר בעייתי לנאשמים ולציבור לפיו שאלת אופן ניהול הגנתם חשובה בהרבה מהמעשים שיוחסו להם.
ניתן לגרוס כי אם על מתן שוחד בחירות, מכספה, בסך 12,000 ש"ח נשלחה ח"כ בלומנטל למאסר בפועל של 8 חודשים, הרי שהדעת נותנת כי מי שמינה ולו מינוי פוליטי אחד על חשבון הציבור, גרם לציבור נזק בשיעור גדול הרבה יותר ממעשיה של בלומנטל. אומנם כזכור אין בישראל מינויים פוליטיים בכלל ומדובר רק בדוגמא תיאורטית, אבל אם במקרה יורשע שר בשל מינוי פוליטי, עליו להישלח למאסר בפועל לתקופה של עשר שנים לפחות, כל עונש אחר לא יהיה אלא הפליה לרעה.
כמו כל הגזמה, גם הגזמה כזו בענישה בסופו של דבר אינה מסייעת למאבק בשחיתות האמיתית ובעתיד רק תגרום להעלאת ספקות ביחס לנכונות מדיניות הענישה. הציפייה לרף ענישה אבסורדי תגרום לשופטים להסס מאוד ולא להרשיע במקרים שבהם מוצדק להרשיע, או שהענישה עצמה תזכה לביקורת בשל היותה מפלה. בסופו של דבר ישלמו גם בתי המשפט את המחיר באובדן יוקרה ואבדן אמון.
