"בחר במוות" - זו הכותרת שאיתה הלכו ערוץ 10 במשדר שלהם על דודו טופז. הוא בחר. לא אנחנו. וככה גלגלו את האשמה הלאה. לשב"ס למשל, שמחדל שלו הוא הוא זה שהוביל למותו של טופז. כל מהדורות החדשות, כל הערוצים, ולכולם אותה שאלה - איך התרחש המחדל הנוראי של השב"ס. איך זה שלא היו איתו אנשים במקלחת? מי נתן לו כבל של קומקום חשמלי, ולשאלת המפתח - איך זה שאף אחד מאנשי התא לא שם לב שלקחו להם את הכבל של הקומקום?! באמת מוזר. איך הם הסתדרו 10 דקות בלי קפה. כנראה שלעולם לא נדע.
את הסיקור החדשותי על מותו של מלך הרייטינג אתמול אפשר לסכם במשפט אחד - מי האשם? המשפחה מאשימה את התקשורת, וכך גם עורך דינו של טופז ציון אמיר שמגיע לאולפן להזכיר לכולם שקולו של דודו לא נשמע בפרשה (מלבד הראיון שערך עם ידיעות אחרונות מתא המעצר). אפילו בניזרי, שמה לו ומה לאשף הטלוויזיה, ניצל את הרגע והמומנטום לדבר על "שתיית הדם" שעשתה לו התקשורת. רוקדים על הדם, שותים את הדם, אופים ממנו מצות לפסח. ככה התקשורת רצחה את דודו טופז במו ידיה, ועשתה וידוא הריגה. לאחר מכן פנו הכתבים לשאול את השאלות הקשות באמת את הכוכב הגדול של הערב - מפקד מחוז מרכז בשב"ס, גונתר נזים סביתי. סביתי התראיין לכל מי שרק היה לו מיקרופון זמין ביד, וניסה להסביר את השתלשלות האירועים המצערת. ברז, ישיבה, כבל של קומקום חשמלי וברזים שהם בגובה של שמונים סנטימטרים מעל הרצפה. למי שלא הצליח להבין לבד בערוץ 10 הכינו אילוסטרציה בתלת מימד עד לרגע מציאתו של טופז חסר רוח חיים. ככה, בטוב טעם.
אתמול, הסיפור של דודו טופז הגיע לסופו הטרגי. אדם בן 62 הצליח בשארית יכולתו לשים קץ לחייו והשאיר מאחור ילדים, משפחה אוהבת וכן, גם תהילת עולם. איכשהו, הסיפור הזה קצת נזנח, והמוטיב המרכזי ששלט במהדורות החדשות אתמול היה החיפוש אחר האשם. מי הרג את הראשון בבידור בתוספת של כמה כתבות שניסו לסכם את האייקון ההוא, זה שפעם כל כך אהבנו והיום אנחנו כבר לא זוכרים למה. "כמה סמלי שהאיש שחי בשביל המצלמה מת במקום היחיד בבית הסוהר שלא מצולם", נאמר בתחילת הכתבה. מרוב סמליות הראש מסתובב.
נדמה שטופז, שהרבה לעסוק במותו שלו בראיונות ובמערכונים רבים, הפך עם לכתו מן העולם לנוסטרדמוס החוזה את מותו שלו. וכך, מן האוב הועלו ראיונות ומערכונים מכל התקופות, בהם נראה טופז מדבר על רגע המוות שלו. באחד הוא מאיים להתאבד כי כולם בחופש ואין לו מה לעשות. באחר הוא מספר שהמוות שלו יהיה גרנדיוזי. הוסיפו לגילוי המפתיע של הראיון הנדיר את המילה "מצמרר" וקבלו את הזהות החדשה של הראשון בבידור - האיש שידע שהוא הולך למות, ואיך.
אז הנה - הראשון בבידור מצליח להמשיך לבדר אותנו מהעולם הבא. וכן, המוות של טופז הפך לבידור טהור. לא טרגדיה. אין לנו זמן לטרגדיות. טרגדיות דורשות דמויות מורכבות ושאלות נוקבות ורגעים של חסד מעורבבים ברגשות איומים. הטרגדיה היא מורכבת מדי לשאת. עדיף להעלות קצת נוסטלגיה ולחפש סימנים לטירוף של טופז בארכיונים ובשמיים.
הרגע האנושי ביותר הגיע אתמול דווקא במהדורת חמש של ערוץ 10. שרון גל, שלא הצטיין ברגישות יתרה לאורך המהדורה כשניסה לסחוט מאותו מפקד בשב"ס "סביתי" את רשימת הבקשות הפרטית שהעביר טופז לקראת ראש השנה, ראיין את שתי חברותיו הקרובות של דודו טופז - ציפי שביט וחני נחמיאס. השתיים שמרו על שתיקה מהתקשורת בנושא טופז מאז מעצרו וניתקו עימו קשר. עכשיו הן החליטו לספר על הלבטים שלהן ועל רגשות החרטה שצפים לאיטם, עכשיו כשלא תהיה להן ההזדמנות לדבר איתו.
הן כועסות וכואבות גם יחד, וזה מצב מורכב ומקולל. אין בו מחדלים ואין בו האשמות הדדיות. יש בו רק סיפור אנושי וכואב. אבל מה זה משנה כשאפשר להקרין שוב את קטע הצ'חצ'חים, להזכיר את האולימפיאדודו ולעבור לנושא הבא. עוד לפני מותו הפך הסוף הטרגי של טופז לסיפור לעוס ומאוס. אולי דודו צריך להודות בזה וזהו: אפילו המוות שלו כבר לא מספיק בשביל להופיע בטלוויזיה.
