הכמיהה לשמוע סיפור טוב וההנאה ממנו משותפות לרובנו ככולנו. כמה אנו מעריכים את אלה המיטיבים לספר סיפורים! כל אדם וסיפוריו, משפחה וסיפוריה; והסיפור הלאומי - סיפורו של עם.
סיפורו של עם איננו ההיסטוריה שלו, זו הנלמדת בבתי הספר ובאוניברסיטה. יכולה להיות חפיפה מסוימת בין הסיפור לבין ההיסטוריה אך כל אחד מהם עומד בפני עצמו. ההיסטוריה הוכתבה בדרך כלל על-ידי החזקים, על-ידי מעצמות שדחקו ואבדו את ההיסטוריות של העמים הקטנים ושל הקבוצות החלשות. את מה שניתן לכנות עובדות היסטוריות קבעה מעצמת-העל הפוליטית, המדעית והתרבותית.
גם סיפורו של עם ישראל, סיפור יציאת-מצרים, הוא אתוס המבוסס על מיתוס שלא זכה לאישוש היסטורי. עשר המכות היו מבחינת ההיסטוריה המצרית העתיקה מכות יבשות ולא הותירו כל סימן. הפלאים הארכיטקטוניים שנבנו בזיעת אפם ובדם לבם של אבותינו לא הותירו רושם על ספנים נועזים שהגיעו בספינותיהם מאיי יוון (כידוע, לא אנחנו בנינו את הפירמידות העומדות שם היום) וטרם נתגלו עד היום לארכיאולוגים החוקרים את מצרים כבר מאות שנים.
שניים וחצי מיליון עבדים שיצאו לחרות ביום אחד נטלו יחד עם בצקם שטרם החמיץ את סיפורם ומי-הים שחזרו להיות כבראשונה מחקו אותו מההיסטוריה ללא השאר סימן.
אך כאן התרחש דבר ייחודי: הסיפור ניצח את ההיסטוריה! ההכרעה הערכית האוניברסאלית של התרבות האנושית היתה לאמץ דווקא את הצד של אלה שלא היו מספיק גדולים כדי לקבע את העובדות ההיסטוריות. המיתוס גבר על אלה המעצבים את המציאות ההיסטורית בכוחניות ובדורסנות. התרבות האנושית העדיפה אותו, את המיתוס שכל כוחו בעמידתו הערכית: שלילת העבדות וחיוב החרות.
הסיפור שלנו הוא סיפור ייחודי גם מבחינה נוספת: הוא מחדש את עצמו ולמעשה ממציא את עצמו בכל שנה מחדש. מוקד הסיפור איננו אירוע חד-פעמי שהתרחש בעבר, גדול וחשוב ככל שיהיה. מוקד הסיפור הוא כל אחד ואחת מאתנו, כאן ועכשיו: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" (הגדה של פסח).
לא להסתפק בסיפור מה שהיה, מה שאירע לאבותינו אלא להכניס את עצמנו, כל אחד/ת את עצמו/ה אל תוך הסיפור, לנכס אותו לי, אישית, כאילו אני עומד/ת במוקד ההתרחשות. כל אחד/ת מאתנו נדרש/ת לומר לעצמו/ה: "לא רק את אבותי גאל הקדוש-ברוך-הוא מעבדות מצרים והוציאם לחירות אלא גם אותי."
אין זו אמירה בעלמא אלא בחינה עצמית של השאלה: האם אני באמת בן-חורין? מהי החירות עבורי? האם אינני המשעבד הגדול של עצמי? בנוסח אחר של ההגדה נאמר: "בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים וכאילו הוא נגאל" (הגדת רשב"ץ). "להראות את עצמו" משמעו ללמד לעצמו, לתת לעצמו להבין, וגם - להתנהג כמי שהשיג את חירותו.
חשיבותו של הסיפור איננה אפוא בגאולתו של עם אלא בשחרורו של הפרט ממעמד עבד למעמד בן-חורין. למרות שהסיפור המיתי מתאר עובדה של שחרורו של עם שלם אין לעובדה זו משמעות ערכית מרכזית והיא יותר כלי כדי להעביר את המסר: הסיפור הזה הוא סיפור על חברה שהתקיימה על עבדות ועל שחרורו של עם עבדים שלם מעול המשעבדים. זה הופך את ערך החופש לערך כללי ויותר רלוונטי לכל-אדם: חברת המשועבדים המשתחררת מעולה של חברת המשעבדים אך בעיקרו וביסודו הוא ערך אינדיבידואלי: שעבוד הרבים איננו גרוע משעבוד הפרט וחירות הכלל איננה מוערכת יותר מחירותו של פרט אחד ויחיד.
מהו הדבר ש"עשה" את הסיפור? מה הפך את סיפור יציאת מצרים לאתוס מכונן והקנה לו מעמד אוניברסאלי? את התשובה לשאלה זו יש לחפש במה שנותרה מצווה המרכזית של ליל-הסדר מאז חרב בית-מקדשנו וחדלנו להקריב את הפסח - המצווה לספר ביציאת מצרים: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם (שמות יג, ח'). על יסוד פסוק זה מקיימים רוב היהודים, מזה אלפי שנים, את מצוות סיפור יציאת מצרים. כל אחד/ת הופך/ת למספר הסיפור ולנושאי המסר. העובדה שיש כאן סיפור המסופר ללא הפסק ועם זאת מתחדש באופן תמידי הפכו אותו לסיפור מכונן בתרבות האנושית בכללה.
לפיכך עלינו להוסיף על ארבע הקושיות גם את השאלה: מה הסיפור שלך? מה סיפרו לך הוריך וסבך וסבתך? מה את/ה תרמת לעצמך בהמשכו וחידושו של הסיפור? מה יאמרו ילדיך בעוד מספר שנים על הסיפור שספרת להם?
