על רמון, פסח והמגזר הערבי

כנראה משום שכלכלתנו עולה ופורחת והבעיות הללו נפתרו, פרשננו דשים הבוקר ללא סוף בקלונו של חיים רמון. אז היה או לא היה קלון. בית המשפט קבע היום, שלחיים רמון אין קלון. אומנם הוא אשם במעשים מגונים, אך אצל נבחרינו בצידם של מעשים כאלה אין בושה. לו היו קוראים לחיים בן הרוש או אבוטבול, והוא היה מגיע מהקטמונים או שכונת מצוקה אחרת, העניין היה מתהפך. כאן חשוב לציין, שלדמוקרטיה הישראלית יש תכונות אופי ייחודיות. בדמוקרטיה הזו כולם שווים, אולם יש כאלה ששווים יותר. בכל מקרה אנו נידונים לסבול את אותן דמויות ציבוריות מעוותות, וחסרות תכלית, עוד ועוד. לנו נמאס, אבל להם כנראה לא. לי נראה, בכל אופן, שבהתקרב חג הפסח הבא עלינו לטובה, שמעניין לדבר בתקופה זו לא על חיים רמון, אלא על אלה שחיים רמון או דומיו בכנסת ושופטינו המהוללים, מתאכזרים אליהם ביום יום. הכתבה הזאת עוסקת לכן במבט קצת שונה על החברה הישראלית בתקופת החגים, ובבוקרו של יום הרשעתו של רמון, ומזווית שונה ואחרת.

על גרים ויציאת מצרים

כתוב בספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ': "וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים". כפי הידוע, כאשר יצאו בני ישראל מן השיעבוד אל החירות, עלה איתם ערב רב של מצרים, ורק מפני שגם הם היו עשוקים. האמת התורה, וכנראה גם האל, נוקטים גם בעמדה מעמדית גרידא, ולאו-דווקא בעמדה לאומית. מה שקובע הוא לא רק היותך יהודי, אלא השתייכותך המעמדית להמון העשוק והמדוכא. האמת שתובנה חשובה זו באה ביהדות לידי ביטוי לא רק בסיפור יציאת מצרים, אלא חוזרת בדת ובתיאולוגיה היהודית כחוט השני. התורה והדת שלנו מצווה אותנו להתייחס לגר הגר בתוכנו באותו מידה, כפי שאנו מתייחסים כלפי בני עמנו ואף יותר מכך, אנו מצוווים לאהוב את הגר, מכיוון שגרים היינו בארץ מצרים. מכיוון שאלוהים אוהב את גריו – מכיוון שהארץ שייכת לו ולא לנו – כך גם עלינו לאהוב את גרינו. מסיבה זו, ברצוני לעסוק לפני הפסח במצבם של אלו ששמעה של הכלכלה הישראלית המוצלחת לא הגיע אליהם או אם יורשה לי להשתמש בביטוי החג, פסח עליהם. מה לעשות אלו מעניינים אותי יותר, מעתידו המפוקפק של חיים רמון, שמעניין אותי כקליפת השום. כיום ברור דבר אחד מעבר לכל ספק: התקשורת בישראל מתעניינת בסיפורים של אנשי ציבור, כי כאן כביכול יש דרמה. לי פשוט נראה, שאין לה הכלים, היכולת, וגם לא הרצון לדון לעומק בנושאים החשובים לאזרחי ישראל. לכן אם בגרים עסקינן, יש לבחון מבחינה חברתית וכלכלית את מצבם של האזרחים הערבים בישראל.

על גרים ואזרחי ישראל הערבים

בימים האחרונים הולכים ונחשפים הנתונים בנוגע למצבה הקשה של האוכלוסיה הערבית בישראל, באמצעות מספר דוחות המציגים את המצב הקשה לאשורו, ויותר מכך את הגזענות הפושה בישראל. בסקר שנערך על-ידי המרכז למאבק בגזענות נמצא ובמספר מקורות נוספים המתפרסמים באתר "אג'נדה" אנו מוצאים את הנתונים הבאים: "42% מהיהודים בישראל תומכים בשלילת זכות הבחירה מהאזרחים הערבים לעומת 26% בשנת 2005. 50.2% מהיהודים תומכים בטרנספר לעומת 39.5% בשנת 2005 ו- 37% מגדירים את התרבות הערבית כתרבות נחותה לעומת 33%". ממש הקידמה בהתגלמותה. אלה הם כמובן צאצאי האודים, שניצלו מהשואה. מעבר לכך סתם גזענות בישראל כנראה לא מספיקה. הנה כמה נתונים על מצבה הכלכלי של האוכלוסיה הערבית: "מעיון בנתונים אנו למדים, כי היקף העוני בקרב האוכלוסיה הערבית בישראל הגיע בשנת 2006 ל-56.4% ממשקי הבית ול-64.3% מן הילדים הערבים. חמור במיוחד המצב בקרב ערביי הנגב, שם הנתונים הם 76.6% ו-81.9, בהתאמה". בנגב רק 82% מן הילדים עניים כנראה שאנו עושים משהו לא נכון כי טרם הגענו ל-100% עוני. למצב זה אין אח ורע בעולם שאליו מדינת ישראל מנסה להשתייך. זאת ועוד, על-פי דיווחים בעיתונות נמצא שתוחלת החיים של ערבים נמוכה יותר, גברים ערבים חיים שלוש שנים פחות מעמיתיהם היהודים ואצל נשים המספר קרוב יותר לארבע שנים. גם תמותת תינוקות כפולה מזו שבאוכלוסיה היהודית. לאור נתונים אלה, ובימים של לאומנות חילונית, חשוב להזכיר לאזרחי ישראל היהודים, דתיים כחילוניים, ש"זכות" ביהדות, תמיד מגיעה קודם כל עם הרבה חובות. בין אם האדם, העומד בראש הפירמידה, זה שהוטל עליו "למשול בארץ", ובין אם האדם נמנה על הרוב השולט, עליו לזכור, שעם הזכות הזו באו חובות ואחריות, שאינן חלות על בהמות. אולם מי שחושב שיש לו זכויות, ומתנער מחובות מוסריות, הוא בהמה. למי איכפת? הממשלה עושה כל שביכולתה כדי לשמור על הסטטוס קוו הזה. זכורות תוכניות החומש למיניהן, שנשארו בגדר תוכניות. ההוצאות של הממשלה על אזרח יהודי גדולות יותר מהוצאותיה על אזרח ערבי. על אחריתה של ממשלת ישראל לממדי העוני, למרות תעמולת הסרק הקפיטליסטית של ביבי. הדיווחים הללו צריכים להדיר שינה מעיני כל מי שהחברה הישראלית חשובה לו. אבל ברדיו כבר שעה ויותר מדברים על רמון ועתידו המקצועי, שממש לא מעניין אותי. הדחיפות וההתרגשות בדיווח על חבר הכנסת המורשע – ללא קלון כמובן - ממש סוחפת דמעות. מתי הם התרגשו וגרמו לנו להזיל דמעות ממצבם של אזרחים פשוטי עם?